המרענן הרשמי של הקיץ הגיע בדמותה של העונה הראשונה של תוכנית האפייה המקצועית “הקינוח המושלם” (קשת 12), שהגיעה ברביעי האחרון לסיומה בתום תשעה פרקים שמטרתם הייתה למצוא את הקינוח היפה ביותר - והטעים ביותר - בוויטרינה. הזוכה המאושרת, רחלי ור ניר (31) מגבעת זאב, עדיין מתקשה לעכל את האירוע. “האמת? זה מטורף בעיניי שזכיתי”, היא אומרת רגע אחרי הגמר. “זה המבחן האמיתי לקונדיטור”.
על פניו היו לוור ניר, קונדיטורית מנוסה, את נתוני הפתיחה הנכונים בשביל להגיע להישג כזה: יש לה קונדיטוריה בשוק מחנה יהודה בירושלים בשם “מאפיתי”, שאותה היא מגדירה כ”בית חם למאפי קונספט”, היא מעבירה בעשור האחרון סדנאות אפייה רבות ומתחזקת עמוד אינסטגרם שכבר חצה את 100 אלף העוקבים.
למרות זאת, לדבריה, מעולם לא חשבה שתגיע עד הלום. “גם כשפתחתי לפני כמה שנים את ‘מאפיתי’ והייתי רואה את התורים של האנשים שהגיעו מכל רחבי הארץ ואת החיבוק שקיבלתי, הייתי עומדת ומסתכלת לרגע מהצד ולא ממש מאמינה שזו אני, שלי זה קורה”, היא מספרת.
ור ניר היא בת למשפחה חרדית, ויש לה 12 אחים ואחיות. דודה הוא הרב יעקב איפרגן (“הרנטגן”). היא נולדה בצפת, ובהמשך עברה עם משפחתה ליישוב ביתר עילית, שם, בתמיכת משפחתה, עזבה את הבית ועברה לגור עם שותפה בגבעת זאב. "בזכות ההורים שלי יצאתי נורמלית", היא מספרת. "למזלי, הם חיבקו אותי תמיד. אמא שלי היא אישה שאי אפשר לא לאהוב".
הם צפו בך בתוכנית?
"בוודאי, ולכן חשוב לי שאנשים יבינו שאפשר גם אחרת, שעם כל הקושי זה חשוב שיש מאחורייך משפחה. הסיבה שעזבתי את הבית הייתה רק בגלל היישוב החרדי שבו גדלתי, זה הקשה עליי והרגשתי שאני חייבת לעזוב. ההורים לא עזבו אותי לרגע, והיינו בקשר לאורך כל השנים. אפילו שהם בעצמם רבנים שמחזירים בתשובה, הם קיבלו את הצורך שלי בשחרור ובחופש בצורה באמת מדהימה".
את חושבת שגם דודך צפה או יצפה בתוכנית?
“אני מניחה שישלחו לו קטעים. הם גאים בי מאוד, סוף־סוף יש משהו להתגאות בו. תמיד הייתי הכבשה השחורה במשפחה, והנה עכשיו זה מתהפך”.
מורדת מטבעי
את עולם האפייה גילתה ור ניר בגיל 15, לאחר שעזבה את הבית אך התגעגעה לטעמים המוכרים. “מתברר שדוקטור גוגל הוא הרופא הטוב בעולם”, היא מספרת.
אחרי כמה מתכונים שניסתה, החלה, לדבריה, ללמד את עצמה לאפות ולבשל בדרך לא שגרתית. “מי שהיום בעלי והיה אז חברי הטוב ביותר, קנה לי מיקסר אדום של בוש, והתחלתי לעשות ניסיונות במטבח”, היא מספרת.
“עבדתי מגיל צעיר ותמיד הייתי מזמינה אליי אנשים ומכינה להם מטעמים. התגובות היו נפלאות, ולאט־לאט הבנתי שיש פה משהו שאולי כדאי לפתח. את המיקסר אני עדיין שומרת על השיש ומדי פעם משתמשת בו, הוא מזכיר לי מאין באתי ושהכל אפשרי”.
איך הפכת את האפייה לקריירה?
"זה לא קרה בן לילה, זו עבודה של שנים. ידעתי שזה החלום שלי, אבל שאני רחוקה מאוד ממנו. ככל שעבר הזמן, העמקתי בלימוד טכניקות ובהפרכתן, ובהמצאה של דברים חדשים. אני הרי מורדת מטבעי, ואם כתוב שכך חייבים לעשות, אני חייבת לנסות משהו אחר ולהוכיח לעצמי שזה יכול להצליח.
"כשהתחלתי להעביר את הסדנאות שלי, בלחץ הקהל שביקש ושאל, גם אז עשיתי אותן רק בנושאים שבהם ממש הרגשתי שאני מצוינת. ידעתי שאלמד בשיטה פשוטה ומונגשת, בגובה העיניים. תמיד האמנתי שגם פטיסרי אפשר להכין מהבטן, אף שיש טכניקות וסדר. פטיסרי הוא עולם שנראה מאיים, וניסיתי להנגיש את זה. הייתי אומרת לתלמידים שלי: 'תרגישו את החומר, אל תפחדו, תבדקו ותנסו'. עזרתי לאנשים להתקרב קצת יותר ולא לפחד".
איך הבאת את עצמך על המסך הקטן בצורה טוטלית כל כך בעונה קצרה?
“התשובה בתוך השאלה. זה קצר כל כך, שאת חייבת לתת מיליארד אחוז. הרמה הייתה גבוהה מאוד, וגם אם לא הייתי זוכה, הייתי שמחה על כך שסוף־סוף עושים פטיסרי טהור כמו שצריך בישראל. לא ראיתי רמה כזו בשום תוכנית בישול או אפייה אחרת”.
בין הקינוחים הבלתי נשכחים שאפתה ור ניר לאורך התוכנית היו קינוח בגוני ורוד ולבן יפהפה שזכה לשם “טארט מרחף”, יד עם אצטרובל, לוח שחמט והמנה שהביאה את הזכייה, “כדור ההריסה”.
“אסתטיקה זה משהו שהוא חשוב לי מאוד”, היא אומרת. “מה גם שזו המהות הראשונית בתוכנית – הנראות. הפטיסרי שאת רואה בוויטרינה ותרצי לשלוף. מובן שרציתי לשבור את המיתוס שהעוגות הכי יפות הן לאו דווקא הכי טעימות, ולהראות שזה בסדר באותה נשימה להשקיע בנראות וגם לעבוד על התוכן לא פחות”.
אבל לדבריה, האסתטיקה היא רק המעטפת לסיפורה האישי, שאותו רצתה לספר בתוכנית. "במשימת חצי הגמר אמרו לי לנסות להיזכר ברגעים קסומים מהילדות ועזרו לי לייצר השראה. בחרתי ביד שקוטפת אצטרובל כדי לחזור לרגע התמים והקסום הזה", היא מספרת.
"גם 'כדור ההריסה' מגלם את סיפור חיי. קיבלתי במירכאות נתונים לא הכי טובים. אם אנשים מתחילים מאפס, אני התחלתי ממינוס. אבל במקום לבכות על זה, עשיתי מהלכים מסוימים. במבט לאחור, אני מרגישה שהצלחתי בתוכנית לתת עוד קצת עומק לעשייה שלי, לספר את הסיפור שלי, מה שבאינסטגרם בדרך כלל בלתי אפשרי לעשות. שם הכל נוצץ, וזה לא המקום לפתוח פצעים ולדבר על קשיים. אני מרגישה שחשפתי בתוכנית צד אחר. 'כדור ההריסה' מייצג בעיניי אדם ששובר קירות ומוסכמות, כמוני. זה לא פשוט ללכת נגד הזרם, כשאת יודעת שאת מאכזבת את הסביבה שלך, ובכל זאת ממשיכה הלאה ומצליחה".
היו רגעי קושי במהלך הצילומים?
"בוודאי. הגעתי לסביבה לא מוכרת, עם ציוד לא מוכר, כל הזמן שאלו אותי שאלות, ואני עם הפרעות קשב. היה קשה לתמרן בין לעשות ולהסביר מה אני עושה. זה היה אתגר משמעותי עבורי. הייתי גם צריכה להגיע ללב השופטים (ישראל אהרוני, קרין גורן, אסטלה ומיקי שמו – ט"ל). נכון, כבודי במקומי מונח, ויש מאחורי רזומה, אבל יש גם עניין של טעם. לפני הצילומים התהפכה לי הבטן. שאלתי את עצמי: האם את מוכנה לזה נפשית? צברת קהל, מפה זה יכול להידרדר או לעלות. ואני עדיין לא מעכלת".
בזכות הקהל
כיום ור ניר מתגוררת עם בעלה דודו ושני ילדיהם בגבעת זאב ומגדירה את עצמה כירושלמית. הוריה מתגוררים כיום בשכונת מחנה יהודה, ממש ליד הקונדיטוריה שלה. “ההצלחה האמיתית שלי הייתה כשיום אחד ראיתי את אמא שלי מגיעה עם חברות שלה ומשוויצה", היא אומרת. "זה היה הרגע שבו הרגשתי שהצלחתי באמת. לא התורים ולא העוקבים, אלא אמא שלי שמשוויצה לחברות שלה במה שבניתי במו ידיי”.
מהיכן הכוחות להתמיד ולרדוף אחרי החלום?
“בצורה שחיי התגלגלו לא ממש ידעתי אם אני מסוגלת, זה גרר הרבה חוסר ביטחון וחוסר הערכה עצמית. היום אני לחלוטין במקום אחר, אבל אני באמת חושבת שמי שמשך אותי לדבר הזה, בין אם לסדנאות ובין אם לפתוח את הקונדיטוריה, היה הקהל. הקהל הגדול שפשוט כתב שהוא רוצה לטעום. הבנתי שיש לזה דרישה”.
רגע לפני הקורונה החלה ור ניר בתהליך של פתיחת מקום חדש, ובקרוב היא צפויה לפתוח כמה פופ־אפים של המאפים הייחודיים שלה ברחבי הארץ.
כמו כן, בימים אלה ממש היא מצלמת את הסדנה הדיגיטלית הראשונה שלה. "הסדנה הראשונה תהיה בהשראת התוכנית", היא מספרת.
"אמנות עם כל מיני טכניקות מורכבות ומונגשות לכל מי שיש לו זיקה לקונדיטוריה ורוצה ללמוד איך עושים את זה. על בשרי הבנתי שכדי להצליח צריך להנגיש את החומר. אני אוהבת מאוד את עולם הפטיסרי, אבל אני רוצה לקחת אותו שלב אחד קדימה: לשלב בו מחשבה וסיפור של משהו".
מה האתגר הבא שלך?
"האתגר הוא תמיד החך של האדם שמולי. מה הוא ירגיש. בתוכנית רציתי לחשוב משוגע, לייצר משהו שהוא נגד חוקי הטבע, כמו הטארט המרחף, לקחת טחינה אבל לא לעשות אותה משומשום, אלא מגרעיני חמנייה, ולהפוך אותם לקראסט למשל. לצאת מהקופסה ולשבור מוסכמות, כמו בחיים גם בטעמים. וכמובן הכי חשוב שיהיה טעים".
מה את מכינה לימי ההולדת של הילדים שלך?
“בשנים האחרונות לא מרשים אצלנו עוגות במסגרות החינוך, ואני מאוד מודה להם על זה מכיוון שכל עוגה כזאת לוקחת בערך יומיים הכנה. אני לא מסוגלת לעשות משהו רגיל, משהו שהוא פחות ממורכב. אני יודעת שאנשים מרגישים לא נעים להזמין אותי, ואם מזמינים ונותנים לי לטעום משהו, הם קודם כל מתנצלים ואומרים ‘זה בטוח לא כמו שלך’. אבל אני לא ביקורתית, וזה אפילו משעשע אותי. כך או כך אני מארחת המון ועושה פסטיבלים גדולים ומוגזמים, ומובן שכשאני מתארחת, אין אצלי דבר כזה להגיע בידיים ריקות”.