"האח הגדול" כיהן, באופן יחודי למדיי לישראל, כמותג הריאליטי הכי פופולרי והכי נצפה כאן לאורך השנים, אלא שאז התרחשה רעידת אדמה במונחים טלויזיונים והזכויות על הפורמט עברו מ"קשת" ל"רשת", דבר שהביא לדעיכה הן באיכות המוצר והן בפופולריות שלו. יורם זק יש רק אחד, מסתבר, ובתחנה המתחרה עדיין לא הצליחו למצוא את הנוסחה המנצחת.

בעונה הקודמת הגיעו למסקנה, משום מה, שהכנסתם לבית של דיירים עם אג'נדה פוליטית מובהקת תעזור ליצור את המומנטום המבוקש-מסקנה מוזרה כשעלצמה לנוכח העובדה שפוליטיקה לא הוכיחה את עצמה כקלף מנצח בעונות הקודמות, שבהן אף דייר, לא משנה אם הגיע מהצד השמאלני או הימני של המפה הפוליטית, לא הצליח לאיים על המיליון- ולאחר שאותם דיירים הודחו, מהר מהצפוי, נשארנו עם אסופת דיירים משעממת ונטולת כח משיכה, שהתחרו בינהם כל שבוע, בערך, על הזכות להתייפח אחרי שקיבלו עוד מסר/ שיחת טלפון/ הקלטת וידאו מיקירהם המתגעגעים, במה שהפכה להיות, ללא ספק, לעונה המיותרת ביותר של הפורמט עד כה. 

הצופים לא פראיירים ויש גבול למה שהם מוכנים לסבול וטבלאות הרייטינג הגיבו בהתאם. מוזרה גם ההתעקשות על מיחזור אינסופי של אותם "סלבס דה לא שמאטע" שמופיעים שוב ושוב במעגל אינסופי בכל תוכניות הריאליטי למינהן, במקום להשקיע בליהוק ולנסות למצוא את הדור הבא של הטאלנטים הטלוויזיונים.

אותה התעקשות נמשכה גם כשלוהקה העונה הנוכחית והוחלט לקיים מהדורת וי איי פי בכל מחיר, גם כשמספר דו-ספרתי של סלבס סירבו להצעות הנדיבות שקיבלו ופרשו בשלב כזה או אחר של ההכנות.

בסופו של דבר, החליטו יוצרי התוכנית ללכת על תמהיל שכולל טראבל-מייקרים עם קבלות (דנה רון ואורן חזן - שכבר השתתפו בעונות קודמות והרבו להצית מהומות) בשילוב עם דיירים בעלי פתיל קצר, שתפיסת המציאות שלהם לוקה בחסר. וכך קיבלנו, כבר בפרקים הראשונים, ריבים שיצאו מפרופורציות הגיוניות ותפסו נתח נכבד מזמן השידור, כמו למשל חציל הבלאדי שהצית מלחמת עולם בין אורן חזן לדנה רון ושלושת האגוזים שציפי רומנו אכלה למאיה עסיס והכניסו את האחרונה לדכאון קליני.

לקראת הפרק ששודר אמש, שכותרתו "המשפט שאסור להגיד", פימפמו ב"רשת" פרומואים שרמזו על כך שאורן חזן פלט לעבר טיטי איינאו אמירה קשה שהסעירה את הבית, ואכן רוב הפרק התמקד באותה אמירה, ספק תמימה, ספק מטרילה, שבה אורן חזן מזכיר את המילה 'עבדות' ומטריף את טיטי.  

הבעיה כאן היא לא מידת החומרה של אותה אמירה, אלא הפרדוקס שבתוכו מתנהלת התוכנית: מצד אחד, הכותרת החד משמעית של הפרק- "המשפט שאסור להגיד" ומצד שני, הלהט שהקרינו המנחים, גיא זוארץ ולירון ויצמן, בבואם לשדר את אותה אמירה. כלומר, אסור להגיד, אבל מותר ואף רצוי מאוד לשדר. 

זהו בדיוק הפרדוקס שהוא מהות התוכנית: האיסורים קיימים רק בכדי שיעברו עליהם, כי אחרת לא יהיה מה לשדר, ואם מישהו נפגע בדרך, אז עם כל הצער שבדבר, הרווח לתוכנית הוא כפול ומכופל.