רגע לפני העונה החדשה של "קופה ראשית": יעקב בודו מספר איך הצליח להמציא את עצמו מחדש בגיל 90

בגיל 90 יעקב בודו, אחד השחקנים הוותיקים והמוערכים בישראל, הצליח להמציא את עצמו מחדש. "ילדים ברחוב, שאני יכול להיות סבא רבא שלהם, עוצרים אותי, צועקים לי 'צ'יבוטרו' ומבקשים ממני סלפי", הוא אומר. "ולא רק זה: בשנות ה־60 וה־70 אנשים היו מתחפשים לדמויות שעשיתי בקולנוע ובתיאטרון, וגם עכשיו ילדים מתחפשים אליי. זה משהו בלתי ייאמן. בכל שנותיי כשחקן לא הגעתי לקהל כזה".

אתה אוהב את זה שילדים ניגשים אליך ברחוב?
"בטח! חוץ מזה, יש לי ברירה? אם לא תצטלם איתם או תדבר איתם, תגרש אותם. אנחנו חיים בתקופה אחרת. פעם היה מספיק לחתום על גלויה או תמונה ולקבל מכתבי מעריצים. היום זה צילום בפלאפון. אני מודה על כך שקהל צעיר מגלה אותי מחדש ושהקהל הוותיק זוכר אותי גם כן".

כל זה קורה בזכות הקומדיה המוקומנטרית "קופה ראשית", שחוזרת היום בעונה שלישית בכאן 11 (ימי שני ב־21:00), ובה מגלם בודו את דמותו של מרדכי צ'יבוטרו, מאבטח הסופרמרקט "שפע יששכר". "אני לא יודע מי שלח לי את התפקיד הזה, אלוקים שאני מאמין בו או הרבנים שאני מתייעץ איתם", אומר בודו. "יש רבי שאני מאמין בו והולך אליו בכל פעם ומבקש שיעזור לי, הרבי משטפנשט, הוא נותן לי הרבה כוח. אז אני לא יודע בדיוק מאיזה כיוון קיבלתי את התפקיד, אבל זו מתנה".

שיערת שהסדרה תזכה לכזו הצלחה?
"לא. בעונה הראשונה לא היה לי תפקיד גדול כל כך, אבל בעונה השנייה כבר אין רגע שלא עוצרים אותי ברחוב. העבודה על הסדרה הזו מלווה בחוויה שלא חוויתי משך כל שנותיי בתיאטרון: עבודה של אהבה. עבודה עם במאי צעיר (אורן שקדי – ד"פ) ששומע אותך, מכיר את הכוח שלך ועוזר לך. זה מאוד חשוב, בגילי בכל אופן. נוסף לזאת, הקאסט הוא יוצא מן הכלל. אני מאוד מתרגש לקראת העלייה של העונה השלישית".



איך התגלגלת לסדרה? עברת אודישן?
"אני לא משלים עם אודישנים. אני בא לפגישות. כשאתה בא לאודישן זה כדי שיראו אם אתה כישרוני או לא. זה לצעירים. אחרי כל כך הרבה שנות קריירת משחק, סרטים והצגות, מי שפונה אליי יודע מי אני ולמה אני מסוגל. התסריט היה יוצא מן הכלל, ואני יכול לגלות לך שכבר עכשיו עובדים על יצירת עונה רביעית".

איך בנית את הדמות של צ'יבוטרו?
"חיפשתי דוגמאות לאנשים שעובדים בביטחון בסופר. הסתובבתי בכמה סופרים, שוחחתי עם אנשי הביטחון שלא ידעו למה אני משוחח איתם ולקחתי מהסיפור של כל אחד חלק קטן. מכל החלקים בניתי את התפקיד. זה מה שעשיתי משך כל הקריירה שלי, החל מהדמות של 'מוישה ונטילטור' ועד צ'יבוטרו".

געגועיו ליוסף

בודו נולד ברומניה בשנת 1931, ובגיל 19 עלה לישראל. עם גיוסו לצבא בשנת 1951 התקבל ללהקת פיקוד דרום כשהוא לא יודע עברית, אלא רק יידיש. "זו הייתה השפה שדיברתי בבית עם ההורים, אבל בזמן הצבא למדתי עברית באולפן, ובלהקה כבר זנחתי את היידיש כמו כל ישראלי טוב שמנסה להתאקלם בחברה הצברית ומהר מאוד עברתי לשחק אך ורק בעברית", הוא מספר.

כשלהקת פיקוד דרום התפרקה, עבר ללהקת פיקוד צפון שבה כיכב בתפקיד ראשי בתוכנית "גלגוליו של מוישה וינטלטור". התוכנית הפכה בהמשך להצגת תיאטרון ובהמשך לסרט קולנוע מצליח, שהפך את הדמות למזוהה עמו מכל. לאורך השנים, מלבד הצגות ותפקידים בקולנוע ובטלוויזיה, הופיע בודו כקומיקאי וכזמר ואף הקליט תקליטים מתוך תוכניות יחיד סאטיריות שהעלה.

"הייתי בין הראשונים בארץ שהנחו מופעים וסיפרו בדיחות על הבמה. עכשיו קוראים לזה 'סטנד־אפ', אבל אז לא היה לזה שם", הוא מספר. "ההומור שלי ובכלל שלנו כחברה ישראלית השתנה לאורך השנים. בעבר יכולת לספר בדיחה על עדה מסוימת או להרביץ בדיחה פוליטית, אבל עכשיו אם תנסה לספר בדיחה על פוליטיקאי, זה נושא בעייתי ומאוד רגיש. בדיחות של פעם לא היו עובדות היום. המדינה גם השתנתה, ועמה ההומור השתנה לחלוטין".

קר וחם וצונן

בודו מספר כי בימים האלה הוא מעדיף לבלות את מרבית זמנו במנוחה בבית. "אני לא עובד היום כמו שעבדתי פעם", הוא אומר. "ביקשתי מהתיאטרון לא לקחת הצגה נוספת. אני גם בוחר את התפקידים שלי. הציעו לי לא מזמן מהתיאטרון העברי לעבור לשחק בהצגה בעברית, אבל סירבתי כי אין לי כוח לעמוד על במה שעתיים עכשיו".

ומה לגבי הקורונה? שומר על עצמך?
"ברור שאני מפחד. הגיל שלי הוא הכי מסוכן. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות בנושא הבריאותי. אני משתדל לא ללכת כל כך הרבה למקומות הומי אדם ונשאר יותר בבית. שיחכו לי".

איך היה לחזור לשגרה ולבמה?
"תראה, בתיאטרון שחקן צריך להיות אופטימי כל החיים שלו ולהבין שכל מה שקורה זה לטובה. זה כמו אדם דתי שאוהב את הדת וסומך על אלוקים ועל כל מה שכתוב בתורה. אני סומך גם כן על כל מה שכתוב בתורה. עברתי קר וחם וצונן. מה לא עברתי במשך 70 שנה בתור שחקן? כבר התנסיתי במעט כישלונות והרבה הצלחות ולמדתי שצריך להסתכל אך ורק קדימה. מה שמשחק תפקיד ראשי בחיי שחקן זו הבמה. כשאני עולה לבמה אני שוכח מי אני, בן כמה אני ומה אני. מחיאות הכפיים של הקהל זה הלחם שלי ומנת האופטימיות שלי".

עד מתי אתה מתכוון להופיע?
"אני זוכר ששמוליק סגל ז"ל ואני שוחחנו יחד והגינו בשאלה: 'מתי אנחנו יכולים לעזוב?'. שמוליק אמר שנמות על הבמה. והנה, שנה אחרי ששוחחנו על כך, הוא מת על הבמה. זו התשובה לשאלתך".