"החוג לאנגלית" ("The chair"), נטפליקס
“החוג לאנגלית" היא סדרה נוספת בסגנון “הלוטוס הלבן" המשובחת, שבמסווה דק של סיפור דרמטי עוסקת בסיפור חברתי גדול הרבה יותר המתרחש בארצות הברית ובעצם בעולם המודרני כולו. ג'י יון (סנדרה או) מקבלת לידיה את ראשות החוג לאנגלית הכושל באוניברסיטה הפיקטיבית פמברטון. עוד לפני תום היום הראשון בעבודה היא שוקעת בסבך הפוליטי הפנימי של האוניברסיטה. כדי לתת קביעות למרצה שחורת עור מבריקה וצעירה היא נדרשת לפטר שלושה פרופסורים קשישים, שלפני עשרות שנים נחשבו לכוכבים, ואילו כיום הרישום לקורסים שלהם הינו אפסי. אחת מהסיבות לכך היא שבאקלים התרבותי הקיים העניין הסטודנטיאלי השתנה והפרופסורים הוותיקים אינם מסתגלים לכך. דוגמה בולטת לכך המובאת באחת מההרצאות היא פרופסור המספר על תרומת אשתו של הרמן מלוויל לחיבור הספר “מובי דיק", ומתקשה להגיב להערות הסטודנטים על כך שמלוויל נהג לא פעם באלימות כלפי אשתו.
גם הסטודנטים אינם יוצאים בלי מריטת נוצות בסדרה. מרצה ששכל את אשתו שנה לפני כן, מתמודד עם הכאב בריקון בקבוקי אלכוהול, ובאוויר מרחף איזה קשר בינו לבין ראש החוג החדשה, מצדיע במהלך הרצאה לשנייה קצרה במועל יד בבדיחה סרת טעם. בעידן הסמארטפון הוא מצולם, ומיד ניתן האות לפסטיבל סטודנטיאלי צדקני, המתגלגל עד כדי הפגנות סטודנטים רבות משתתפים ש"אינם רוצים נאצים באוניברסיטה שלהם".
הלחץ על ראש החוג החדשה הולך וגובר עד כדי כך שהיא נאלצת להשעות את המרצה, ומקבלת במקומו לסדרת הרצאות את לא פחות מדיוויד דוכובני, שמתברר שאי־אז בשנים עשה מאסטר בספרות בייל, ותמורת בואו יתרום כמובן לפופולריות של האוניברסיטה, וגם לכיסו המדולדל של החוג.
“החוג לאנגלית" מזמינה את אלה הרוצים בכך לדיונים על חילופי דורות, הנכונים לכל מוסד ולא רק לאוניברסיטאות, על השתנות והתפתחות אקלים תרבותי, על תכונות אופי אנושיות כצביעות וצדקנות. הסדרה כתובה היטב, שנונה, אבל על השאלה אם תמשוך צופה שאין לו עניין בכל אלה ומבקש לו עניין קל וחסר משמעות בסוף היום קשה לתת תשובה חד־משמעית. ההימור שלי הוא שהתשובה תהיה לרוב שלילית. גם “הלוטוס הלבן" שהוזכרה כאן התקבלה בתגובות מעורבות. היו אלה שאהבו מאוד. והיו אלה שאמרו, כמו שאמרה פעם עדי אשכנזי, מי כתב את השטויות האלה. מזל שאוטוטו יום כיפור מגיע ויש די זמן לשבת מול המסך ולהחליט.
לראות או לוותר: לראות.