"זו הייתה חוויה ממש טובה ומיוחדת להיות פתאום ביחד מול המצלמות”, מספרת האמנית אילה מידן, שיחד עם סבתה, הרקדנית והכוריאוגרפית רנה שינפלד, מככבת בימים אלה בסדרת הרשת הדוקומנטרית החדשה “לשדוד את סבתא”. “אני רגילה לראות את סבתא באור הזרקורים, ובצילומים לזמן קצר הצטרפתי אליה. מכיוון שאני לא רגילה לזה, עברתי מעין תהליך מול עצמי. זו הייתה חוויה מהממת, וזה נתן לי אפשרות להסתכל על הקשר שלנו מהצד ולראות אותו בשיא הייחודיות שלו”.
“לשדוד את סבתא”, פרי יצירתן של ליאורה יסלזון, יעל לוטם (שגם ביימה) וטל ברדה, משודרת מדי יום שלישי ב"כאן דיגיטל" וברשתות החברתיות ומתעדת קשר יוצא דופן של סבתות ונכדות שבא לידי ביטוי בחברות בין־דורית והשראה הדדית. בכל פרק מככבות סבתות ונכדות אחרות, כשלצד שינפלד ומידן, מתארחות בין השאר גם חלוצת הזמר התימני ברכה כהן עובדיה, זמרת הלדינו כוכבה לוי והצלמת־אמנית אלה ברק עם נכדותיהן.
הפרק בכיכובן של שינפלד ומידן, שישודר ביום שלישי, 15 בפברואר, צולם בסטודיו למחול של שינפלד בתל אביב, הפועל זה 44 שנים, ובו תועדוהשתיים בעבודתן המשותפת: שינפלד בעבודתה עם להקת המחול שלה, ומידן בעודה מציירת. “אני חושבת שהוצגתי בפרק נוקשה וקשוחה מדי, שזה רחוק ממה שבמציאות”, אומרת שינפלד. “אבל זה קורה לפעמים בסרטים, כשרוצים לייצר דרמטיזציה”.
גיליתן לאורך הפרק דברים חדשים זו על זו?
שינפלד: “לא, אני כל כך מכירה אותה שזה לא חידש לי כלום”.
מידן: “אני גם חושבת שזה לא גילה לנו משהו חדש. זו פשוט הייתה אופציה להראות החוצה מה שאנחנו מרגישות זו כלפי זו. זה מרקר את הדברים היפים בקשר שלנו ועזר להבין אותם יותר, אבל לא גיליתי דברים שלא ידעתי”.
המבט הפואטי
שינפלד (83) נמנית עם חלוצי להקת בת שבע שבה כיכבה. עם פרישתה מהלהקה הקימה תיאטרון מחול עצמאי. לאורך הקריירה היא העלתה למעלה מ־100 יצירות ברחבי העולם, הוגדרה על ידי “הניו יורק טיימס” כ”אחת הרקדניות החשובות והמשפיעות בדורה”, זכתה בעשרות פרסים, מקומיים ובינלאומיים, בהם פרס רוזנבלום למפעל חיים, והגדירה מחדש את פניו של המחול הישראלי, החל משנות ה־60 ועד ימינו. “אנשים חושבים שאני בחרתי במחול, אבל זה הפוך, הוא בחר בי”, היא אומרת.
“כל חיי, מדי יום ביומו, אני חוקרת את המחול ולומדת ומתפתחת ורוקמת רעיונות חדשים. בכל בוקר מחדש אני מבלה בסטודיו שלי ונכנסת לעולם אחר, המנותק מהרעשים היומיומיים”. שינפלד היא סבתא לחמישה נכדים. מידן (25), ציירת, אמנית וסטודנטית ללימודי עבודה סוציאלית, היא נכדתה מבתה תמר ובן זוגה, איש התקשורת והיוצר קובי מידן.
הפרק כולל גם סצינה שבה נראים קטעי ארכיון של מידן כילדה רוקדת בסטודיו של סבתה. “התשוקה לאמנות באה מהבית, אלו דברים שלא באים יש מאין”, מספרת מידן. “הסביבה שבה את גדלה מספקת לך פרספקטיבה לראיית העולם. אני חושבת שאני רואה את העולם דרך המשקפיים של האנשים שסבבו אותי, וזה לא משנה אם זה בציור, או בריקוד או ביצירה. היה בי תמיד את המבט הפואטי והאמנותי, ספגתי זאת מסבתא, מאמא ומאבא”.
רנה, מה חשבת על כך שאילה לא הולכת בדרכך?
“גם אמא שלה החלה כרקדנית ועזבה, ואני שמחה על כך. אני חושבת שזה מקצוע תובעני, והתובענות הזו לא מתאימה לכל אחד. אני שמחה שאילה עוסקת באמנות ועושה מה שהיא אוהבת”.
מידן: “היא נותנת חופש, והעניין של ריקוד בהקשר שלי אף פעם לא היה אישיו. רקדתי כילדה כי נולדתי לזה ואהבתי את זה, אבל עם הזמן את מתפתחת ושואלת שאלות ורוצה לגלות עולמות חדשים”.
אילה, מתי הבנת שסבתא שלך היא אגדה בתחומה?
“נראה לי שזה בילט־אין, זה היה משהו שהיה לי ברור, נולדתי לתוך זה. עוד לפני שהבנתי את החשיבות התרבותית של פועלה, חוויתי את זה. הייתי הולכת להופעות שלה, רוקדת אצלה, לומדת אצלה, רוקדת איתה ועם להקתה. זה תמיד היה חלק מהילדות ומהחיים שלי”.
איך נראה הקשר ביניכן?
מידן: “הקשר שלנו בנוי מהרבה חלקים. יש בו גם חלקים נורמטיביים של נכדה וסבתא, וגם חלקים שקשורים ביצירה, בהשראה. שאבתי ממנה המון השראה כיוצרת וכאישה שטוותה את הדרך שלה בעולם בצורה מעוררת השראה. כילדה היינו הולכות לקנות חומרי יצירה ובדים ותופרות יחד. היא עיצבה את היצירתיות שלי”.
איזו מין סבתא היא רנה?
מידן: “מעורבת מאוד. ברור שכשהייתי יותר קטנה אז היינו מתראות יותר, ועכשיו בגלל שאני באוניברסיטה ועמוסה בטירוף, אני פחות רואה אותה ואת סבי, אבל אנחנו מאוד קשורות, והבית שלה הוא כמו בית שני עבורי”.
שינפלד: “בגלל שאילה היא הנכדה הבכורה שלי, יש לנו קשר מיוחד, זה קשר שנרקם תמיד כשאת חווה סבתאות בפעם הראשונה. היא גם חברה טובה שלי מעבר להיותה נכדה שלי. עוד כשהייתה ילדה הייתי לוקחת אותה להופעות, גם לימדתי אותה ריקוד ויצרנו יחד. אני סבתא מחבקת ואוהבת”.
שיר, לא שריר
שינפלד אינה מניחה לגיל לעמוד בדרכה, והיא ממשיכה ליצור ולרקוד. “מגיע גיל שאת כבר לא יכולה לקפוץ כמו פעם, אבל מחול הוא לא רק קפיצה”, היא אומרת. “אז אומנם היום אני לא קופצת, אבל למדתי לעשות דברים חדשים ולהשתמש בטכניקות שבעבר לא השתמשתי בהן. בעבר הייתי יותר פרפקציוניסטית ומחפשת שלמות, ועם הגיל הבנתי מה חשוב ומה פחות. יש יותר הבנה של הגוף. בגוף יש מגירות, ובכל מגירה יש מיליוני זיכרונות, וכשאני רוקדת – כל הזיכרונות יוצאים. הגוף הוא שיר, לא שריר”.
את עדיין מתרגשת לפני הופעה?
“אין לי פחד במה, אבל יש לי ריגוש. אני לא אוהבת את הימים לפני הופעות כי אז אני קצת מתוחה לגבי איך תיראה ההופעה, אבל כשאני על הבמה, כל החששות נעלמים, והריגוש רק גובר עם השנים”.
איך עוברת עלייך תקופת הקורונה?
“עברה קשה מאוד. עד היום אני משתנה עם הקורונה. הרבה התלבטויות לגבי סגנון הריקוד, תלות בקהל. היה לי קשה לא לראות את הנכדים. זה סבל. קשה להסביר את זה במילים. רק כשאני רואה את הילדים והנכדים שלי, נעשה לי טוב. אני לא צריכה להתחבק. הנוכחות שלהם היא ההצדקה לחיים”.
“זה היה מאוד מבאס ועצוב לא להתראות בתקופת הסגרים”, מוסיפה מידן. “פתאום לא יכולתי ללכת לראות הופעות שלה, לא יכולנו להתראות באשמת התקופה הזו. התקופה כיבתה את המפגשים שלנו, וזה לא היה קל כי אני מאוד קשורה אליה”.
רנה, מה את חושבת על עולם המחול הנוכחי?
“יש מחול טוב, יש מחול פחות טוב, ויש מחול ביניים שזה הכי גרוע. אבל אני מאמינה שתמיד יימצא מישהו שיעשה מחול טוב מאוד. אני רק מבקרת את הטכנולוגיה, את האינסטגרם, הפייסבוק והוואטסאפ. הריקוד החדש שלי עוסק בזה”.
למה מבקרת?
“כי מכווצים אותנו ללחיצה באצבע קטנה על אותיות בוואטסאפ ובמחשב. אני רוצה להרחיב את הגוף, ואילו הטכנולוגיה מכווצת. זה טוב לממסד, אבל לא טוב לאדם, ובייחוד לא לאיש המבוגר. עם זאת, אני מבינה שכך העניינים מתנהלים כיום ואני צריכה להתאים את עצמי”.
מה למדתן זו מזו?
מידן: “למדתי ממנה את ההתבוננות הטהורה שלה על דברים. היא יכולה לראות דברים מנקודה ילדותית, להתרגש מדברים ולשים לב לדברים שאחרים לא שמים לב אליהם. עוד לפני התרומה האמנותית שלה, נקודת המבט היפה שלה קוסמת לי, והייתי רוצה שתהיה לי כזו יותר ויותר. גם כאישה בעולם, אני רואה בשנים האחרונות את הדרך שלה כאישה, דרך שאינה מובנת מאליה. היא חזקה ובטוחה בעצמה, הולכת בדרך שלה ולא מקשיבה גם למוסכמות חברתיות, וזה משהו שאני מעריצה בה”.
שינפלד: “אילה אדם מאוד אמיתי, כל כך כן וישיר, יש לה קווים תמימים. יש בה תמימות של ילדה למרות שהיא כבר לא ילדה, היא השתנתה וצמחה, אבל שומרת עדיין על התום הזה, גם כשהיא עומדת מול החיים והסערות שלהם. היא אדם פתוח ויצירתי, היא יפה ואמיתית. היא יודעת לגשת לבני אדם וטובה בלדובב אותם. היא מקסימה”.