רגע לפני שעברה לריאיון הפרידה עם רזי ברקאי אתמול במהדורה המרכזית של חדשות 12, נתנה יונית לוי גילוי נאות - היא ושותפה לריאיון, עמית סגל, הם בוגרי גלי צה"ל. הגילוי הזה, שנמסר באותה מקצוענות מפורסמת שבה היא מגישה את המהדורה בשני העשורים האחרונים, לא היה מיועד לצופים שקוראים את מדורי התקשורת, הם הרי יודעים היטב שאחוז גבוה מאנשי התקשורת בארץ שירתו בתחנה (למשל עורך המהדורה גיא סודרי). הוא היה מיועד לצופה הממוצע של ערוץ 12, זה שמכיר את ברקאי מהחיקוי של ערן זרחוביץ' ב"ארץ נהדרת" וברדיו מעדיף בכלל לשמוע את טל ואביעד. אותו הצופה שאל את עצמו מדוע נשלחו שני העיתונאים הבכירים ביותר בחברת החדשות לראיון זוגי עם ברקאי, כבוד ששמור בדרך כלל לראשי ממשלת ישראל ומנהיגי מדינות זרות, ומדוע הדבר הזה זוכה לזמן מסך ארוך כל כך בתחילת השבוע ולא למשל לכתבת צבע בחדשות השבת.
כמי שמילדות כבר יודע לזמזם את נעימת הפתיחה של "מה בוער" (הלקוחה מתוך שיר של להקת ג'מירוקוואי), הריאיון עם ברקאי הותיר אותי ברגשות מעורבים. לא יכולתי להתחמק מהתחושה שאני מקבל שוב הצצה לאותה הקליקה, מועדון סגור לחברים בלבד שמעצב כבר עשרות שנים את עולם התקשורת. בזמן שכולם מדברים על כך שיחידת 8200 הפכה לכרטיס כניסה לעולם ההייטק שניתן לצעירים בני 18 וקובע את עתידם, מעטים מדברים על כך שגלי צה"ל עושה את אותו הדבר עם שוק התקשורת כבר עשרות שנים ועוד בתחנת רדיו צבאית - קונספט הזוי בפני עצמו. נכון, השכר בתקשורת לא דומה להייטק, יותר בכיוון של תחום שירות הלקוחות, אבל עבור אותם אנשים שחולמים לעבוד בו, לקבלה או אי קבלה לגל"צ יש השפעה מכרעת על עתידם. למעשה, בישראל יש סיטואציה אבסורדית שבה תואר בתקשורת מכל מוסד אקדמי לא יפתח לכם שום דלת בתחום, אבל שירות של שלוש שנים בתחנה (גם אם בתפקיד הפקה) יסדר לכל הפחות את הג'וב הראשון שאחרי הצבא.
אחרי הדיון העקרוני על גל"צ ומשקלה הסגולי בתקשורת הישראלית, חשוב לדבר גם על הריאיון עצמו. בתום שיטוט בין מסדרונות וחדרים שהעלו נשכחות בלוי ובסגל והותירו את הצופה ההדיוט אדיש, התיישבו השלושה לשיחה שבה נשאלו לא מעט שאלות קשות. ברקאי, שהיה הקול הבולט ביותר של תחנת הרדיו הצבאית בעשורים האחרונים, זוכה פרס סוקולוב, מי שסיקר מלחמות, הסכמי שלום ואת כל מה שביניהם, סיים את כהונתו בתחנה (לפחות במשבצת הקבועה שלו) בקול ענות חלושה. יחד עם זאת, עזיבה של תוכנית רדיו אחרי 27 שנים אמורה להרגיש כמו דבר טבעי, לא כזה שזוכה לסיקור דרמטי כל כך. אם מנהל הבנק שלכם היה מודיע על פרישה אחרי שלושה עשורים, הייתה מאחלים לו בהצלחה, קונים סוקולנט יפה ומקבלים זאת בהבנה.
כמו שציינה לוי בריאיון, עברו בסך הכל שלושה ימים מרגע שהודיע ברקאי על רצונו לעזוב את התוכנית ועד שהגיש אותה בפעם האחרונה. זה היה אחרי מספר שנים שבהן הרייטינג של התוכנית ירד וברקאי עצמו נשמע יותר מאוכזב וכעוס מאשר להוט ורעב. אתמול הוא אמר זאת שוב, רזי מרגיש שברחה לו המדינה, בעיניו האשמה תלויה בעיקר בתקופת שלטונו הארוכה של נתניהו אבל מרגיש שהוא התייאש מכולנו. האם זה מאכזב שאחד מטובי העיתונאים שלנו מרגיש כך? לגמרי. האם זה מצדיק ריאיון מסוג זה? לגמרי לא.
זה כמובן לא מקרי שהעזיבה מתבצעת בסמיכות להדחתו של יעקב ברדוגו מהגשת יומן הערב בתחנה (למרות שהריאיון עצמו התקיים לפניה). ברדוגו הוא סדין אדום בעיני ברקאי - מעבר לכך שדעותיו הפוליטיות הפוכות משלו, הוא לא עיתונאי (כמובן שלא בוגר גל"צ) ושיבוצו כמגיש בתחנה (כפי שנמסר בעדותו של עד המדינה ניר חפץ) נעשה בלחץ של יושב ראש האופוזיציה (ראש הממשלה בזמנו) בנימין נתניהו. לוי וסגל, שניהם מלאי הערכה לברקאי, שאלו האם ייתכן שהכעס על ברדוגו נובע מתסכולו על כך שהאחרון זכה לרייטינג גבוה יותר. על כך השיב ברקאי שגם לאתרי פורנו יש אחוזי צפייה גבוהים ובדרכו הבהיר בדיוק מה הוא חושב על האיכויות שמביא איתו ברדוגו לשולחן. לצערו, נראה שהקרב שניהל כבר הוכרע מזמן, הקו שהפריד בין כתבים, מגישים, דוברים ופובליציסטים היטשטש לגמרי, והצופה/המאזין בבית לא יכול להבדיל וגם לא מתעניין מי הוא מי.
מה שלא דובר בריאיון הפרידה (וחבל שכך) הוא התפקיד שיש למועדון הסגור של גל"צ באותה תחושת אנטגוניזם שיש לציבור כלפי התקשורת. התחנה הצבאית הפכה להיות פס ייצור של אנשי תקשורת שמביאים איתם לצד מקצוענות גבוהה גם זחיחות ותחושת אדנות שקשה מאוד להתחמק ממנה. הריאיון ששודר אתמול במהדורה המרכזית, כזאת שבעולם מתוקן מסקרת רק את הנושאים הבוערים של היום, (להזכירכם, ייתכן שאנחנו על סף מלחמה כוללת באירופה) ולא נמשכת יותר משעה, הוא דוגמה טובה לכך.