"אם היו קוראים לי אריק נתיב, הייתי שחקן ראשי בתיאטרון הבימה, הייתי שובר את הקרשים, הייתי מרסק אותם לגורמים. אבל היה לי שם משפחה ערבי, 'משעלי', והדלתות נסגרו בפניי", אומר השחקן אריק משעלי. "ברוב המקרים החליטו לקחת שחקן אחר על פניי עם שם פחות ערבי. באמת היו לי תהיות לאורך הדרך אם להחליף את שם המשפחה ל'נתיב' או 'משעול'".
אומנם לדבריו, הדלתות נסגרו בפניו, אבל מאז הצליח משעלי לפתוח דלתות אחרות, ועכשיו הוא חוזר למסך ב"שנות ה־90", שפרק הבכורה הכפול שלה ישודר מחר ברשת 13. זו סדרת ההמשך של הקומדיה "שנות ה־80", שתגולל את סיפור הפריצה של שלום אסייג, שהופך מבדרן צעיר בתחילת הדרך לאחד הקומיקאים המוכרים בישראל, נאלץ להתחתן בשל הריון לא מתוכנן, הופך לאבא צעיר ומתגרש זמן קצר לאחר מכן.
אל המסך תחזור גם דמותו של הספר המרוקאי מרסל אוחנה, שאותה מגלם משעלי, אך הפעם הקהל יפגוש אותו בכיסא גלגלים. "השינוי הכי דרסטי שמרסל עבר העונה הוא שהוא הסתפר", מצהיר משעלי. "אנשים יגידו לי 'מה אתה מדבר, אתה על כיסא גלגלים כל העונה', אבל אני ארמוז שעובדת היותו על כיסא גלגלים איננה טרגית, היא קשורה לאישיות שלו. בוא נגיד שהוא לא סובל מזה. הייתי רוצה לשחק את מרסל עד סוף חיי. הוא קמצן, הוא נוכל, הוא תחמן והוא ערמומי. יש לו את כל התכונות ששחקן יכול לבקש. פחדתי בהתחלה לשחק את מרסל נכה, כי פחדתי שזה ידכא את הנוירוטיות שלו, אבל בדמותו נהייתי דווקא יותר תזזיתי ועצבני ורק מרקד עם העגלה".
"שנות ה־80", שיצרו שלום אסייג ומני אסייג בשיתוף עם ליאור פריד, שודרה במשך חמש עונות מ־2013 עד 2020 ותיארה את תקופת נעוריו של שלום אסייג, את משפחתו המרוקאית ואת החברה הישראלית בשנים ההן.
מה סוד ההצלחה של הסדרה בעיניך?
"כתיבה מצוינת וצוות שחקנים מנצח הם היסוד של 'שנות ה־80' ו'שנות ה־90'. נוסטלגיה ארץ־ישראלית מדברת לכולנו, לפריפריאלי ולצפון־תל־אביבי, למי שבא מהצפון הרחוק ולמי שבא מהדרום. כולנו פרובינציה, לא משנה מאיזה מצב סוציו־אקונומי הגענו. לכולם היה בשכונה ספר שקראו לו 'מרסל'. ההערות שכל השחקנים מקבלים מהקהל הן: 'החזרת אותי לילדות, בדיוק כזה היה לי בשכונה'. אני משווה את ההצלחה של 'שנות ה־80' להצלחות של 'סיינפלד' ו'חברים'. גם 'שנות ה־80' היא קונצנזוס. אז בסדר, האקדמיה לא צעקה בקול גדול? לא ממש מעניין אותנו. כשרבים צועקים: 'וואו, תחזרו', אז למי אכפת מהאקדמיה?".
במה אתה תולה את חוסר הפרגון של האקדמיה והמבקרים?
"פרימיטיביות מפא"יניקית. אם אתם טוענים שזה מזכיר לכם סרטי בורקס, כשחקן שיחקתי אותה, שלא לדבר על שלום אסייג ומשפחתו הכותבת. הסרטים הכי מצליחים בישראל היו בורקס. לי יש שלושה פרסים, הם עדיין מחזיקים את הדלת במקלחת. הייתי מציע לאקדמיה לא רק לתת את הפרס, אלא להגיד: 'אנחנו מצטערים, טעינו, קחו פרס על כל העונות'. הדמויות צבעוניות, הן לעתים גרוטסקיות, הן לעתים יוצאות מפרופורציה. אבל כשמבקר אומר: 'בגלל שהדמות גרוטסקית, היא יוצרת חוסר אמון', אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. גדלתי בקריית אתא עם דמויות הרבה יותר גרוטסקיות ממה שאנחנו רואים על המסך, גם בתל אביב פגשתי דמויות פסיכיות לגמרי, ואיפה שאני גר היום - באשקלון - בוא נעשה סיבוב קטן עם מצלמה ויהיו לנו הרבה דמויות לעונה הבאה. 'שנות ה־80' הצליחה לעשות בטלוויזיה מה שאף אחד לא הצליח לעשות כבר שנים - לחבר את העם לאחד. מה מחבר את העם? מריבות ב'אח הגדול'? באה סדרה נקייה, חפה מכל פורנוגרפיה, מכל ציניות. גדושה ברגשות כועסים ואוהבים כמו שהיינו תמיד, כמו שאנחנו רוצים להיות. אם על זה לא תקבל פרס, אז על מה כן?".
הסדרה עשתה חסד עם ייצוג של מרוקאים?
"מרסל הוא לא מרוקאי טיפוסי. מרוקאי טיפוסי חוגג מימונה, הוא אוהב מתוקים, הוא מרבה בהכנסת אורחים, הוא לארג', מחבק ואוהב, הוא קיצוני באהבתו. מרסל הוא בדיוק ההפך מזה, הוא ייצוג של ספר קמצן, נוכל ורמאי, שונא אורחים, שממציא קללות פסיכיות לגמרי. הדבר היחיד שאני מייצג בסדרה הוא מרסל, ואני מייצג אותו בצורה הכי טובה בעולם. מכיוון שהוא יושב על כיסא גלגלים הוא לא יכול לספר, ויש לו את מולגוטה, בחור אתיופי שהוא משכיר לו כיסא במספרה שלו. הוא בעצם השוליה שלו. הוא לוקח אותו למקומות, סועד אותו".
בלי מתנות
משעלי, 48, הופיע לאורך הקריירה בשלל סדרות טלוויזיה, בהן "החבר'ה הטובים", "טייק אווי", "זינזאנה", "אהבה מעבר לפינה" ועוד. ב־15 השנים האחרונות הוא הפך למעין נציג של העדה המרוקאית. בנוסף לדמותו של מרסל אוחנה, הוא הקים את "התיאטרון המרוקאי" שבו הוא משחק במרוקאית, את להקת "אוריינטל ירייאח" המופיעה עם מוזיקה בסגנון מרוקאי, וכן היה מכותבי הסרט "שער הפרחים" (באב אל־וורד), שבו הוא גם מככב, העוסק בצעיר מרוקאי בפריפריה. הסרט, בבימוי חיים בוזגלו, עתיד לככב בפסטיבל קולנוע ישראלי בפריז.
לאורך השנים נשא עמו משעלי את מטען זהותו המרוקאית. "כשבאתי ללמוד משחק בבית צבי בשנות ה־90 עברתי חוויות מאוד לא נעימות", הוא מספר. "השם שלי היה בולט. בצעירותי נלחמתי מאוד להיות ישראלי. הייתי שחקן מצוין, טחנתי את צ'כוב. מי שלמד איתי באותה תקופה יגיד שאריק היה אחד השחקנים הכי חרוצים של אותה תקופה. למה לא קיבלו אותי לתיאטראות הגדולים? ושלא יגידו לי: 'למה אתה מוציא את השד העדתי?'. אבל אז קרה משהו מעניין שאני לא מצטער עליו היום. בגיל 48 אני מסתכל אחורה ואומר: לא הבימה ולא הקאמרי היו יכולים לעשות לי רבע ממה שעשיתי. כשסגרו לי את הדלת לא אמרתי: 'אני אבוא מהחלון', אלא הקמתי תיאטרון משלי, אמרתי: 'בוא נלך למקום שבו לזהות שלי יהיה יותר נוח', וכתבתי הצגות במרוקאית".
"לאט־לאט הפכתי את ההצגות לחצי במרוקאית, ואז לעברית. כשההצגה שיצרתי 'הספר מת מצחוק' הוצגה בהיכל התרבות בבת ים אמרו לי: 'יש 150 איש שמחכים בתור, ואין מקום. אם היה אפשר לייצר פה מקום לעוד 600 אנשים, כל התיאטרון היה מלא'. אף פעם לא חיכיתי שאף אחד ייתן לי מתנה. תמיד יצרתי לעצמי תיאטרון, מוזיקה וקולנוע. לא היה מפיק אחד שבא ואמר: 'בוא אפיק לך אלבום', או 'אפיק לך הצגה'. כתבתי לבד והפקתי לבד. היו שנים ארוכות שעשיתי את התפאורה לבד".
"אני לא אומר את זה ממקום מתוסכל. הקהל צמא בטירוף לצחוק ולבכות ממני. אני טוב במשחק. אני אומר את זה לא ממקום יהיר, אני משכלל את זה, אני לומד כל הזמן. אני קורא בלי סוף, כל החיים שלי קראתי, אני סופג קולנוע כמו שצמר גפן סופג מים, ואני משכלל את עצמי כל הזמן במשחק. אז קוטפים פירות בגיל מאוחר יותר".
ובכל זאת אתה מתעקש שלא לדבר על קיפוח?
"אני מעולם לא דיברתי על קיפוח. זה שלא לקחו אותי לתיאטרון - זה לא היה קיפוח, זו הייתה טיפשות. האם זה עדיין קיים? כן. האם השמות 'שווילי' או 'בוזגלו' הם פחות סקסיים ופחות ישראליים בעיני ישראלים אחרים? כן, מה לעשות. הישראלי המצוי האמיתי ניזון מעדתיות. כשאתה הולך לרופא שיניים ויש לו מבטא רוסי, אתה אומר: 'הייתי אצל הרופא הרוסי שלי'. זה לא נגמר, זה גם לא ייגמר, זו ישראליות. מאוד חשוב לי שלא ישתמע שום דבר עדתי ממה שדיברתי, זה ממש לא הכיוון, להפך. מבחינתי, אני זמר ושחקן שמתעסק בפולקלור מרוקאי, שנולד לתוך הדבר הזה, וכשהייתי סטודנט התייחסו אליי בצורה סטיגמטית בגלל שלא ידעו לעשות בחירה נכונה. אבל הדבר הטוב הוא שזה יצר לי קריירה מפוארת, ואני מודה לאלוהים שכך זה קרה. הגורל הכתיב את עצמו יפה מאוד".
ח"כ דודי אמסלם התבטא לאחרונה בתשובה לשאלה "האם כל האשכנזים גזענים?": "האשכנזים הארדקור מגיעים מבית גידול כזה, הם גדלו במציאות כזאת". איך אתה מרגיש לגבי זה?
"אותי זה דוחה. כשאדם משתמש בנושא גזעני, הוא רוצה לקדם איזו אג'נדה, אבל לא מבין שזה לא באמת ישרת אותו. חברי כנסת שמשתמשים בנושא העדתי פוגעים יותר משהם תורמים למטרה שהם מייצגים. רובם חסרי תרבות. הייתי רוצה שחבר כנסת יהווה דוגמה לילדים שלי - שלא יצרח, שלא יצעק ושלא יאשים. אבל זה טוב בשביל 'ארץ נהדרת'. האם הממסד הוא סטיגמטי? חלקו כן, אבל בעיקר בנושא התרבותי. האם יש עדתיות במגזרים אחרים? אני לא בטוח, חלק מהרופאים שלנו בבתי החולים הם מזרחים או ערבים. אין מקום לגזענות בשום פנים ואופן".
שנתי לא נדדה
כמו רבים אחרים, גם משעלי ניצל את תקופת הקורונה כדי להמציא את עצמו מחדש. "זיהיתי את החורבן שעומד לנחות על עולם התרבות בכלל ועל הכיס שלי בפרט", הוא מספר. "מיד גייסתי את יצר ההישרדות הכה מנוסה שלי למילואים והפקתי סרטוני פרסומת הקשורים בקורונה. בנוסף, כתבתי והקלטתי שירים. מתוך שנת הקורונה הראשונה יצאו 13 שירים, מתוכם שבעה קליפים ואפילו שיר אחד בינלאומי, בהשתתפותם של שמונה זמרים מהארץ ומהעולם. בקיצור, מי זאת הקורונה כשמדובר במרסל, אה, באריק".
איך התמודדת עם המשבר הכלכלי?
"אצלנו משום מה כשצריך להדק חגורות, מבזבזים יותר. כאדם שהאמונה היא לחם חוקו אני יכול לומר שלא לפני הקורונה ולא אחריה נדדה שנתי בגלל כסף".
אז הרגשת שלא נפגעת?
"כשכל העולם מבודד אני על משאית שר ורוקד. כשכולם סגורים בבית, אני מתרוצץ בסופר בכפר סבא עם צוות צילום ומפיק פרסומות על משלוחים. כשחצי מדינה נדבקת בווריאנטים אני מקליט באולפנים. ולא נדבק, איזה כיף אני 'טפלון'. עד שבא האומיקרון, וריאנט רגוע ולא קטלני, כך טוענים, מפרק אותי לגורמים, משכיב אותי שבועיים במיטה ומזכיר לי מי הבוס".
אילו תובנות היו לך מהתקופה הזו?
"תובנה ראשונה: 'לך עם מסיכה, טמבל, בסוף זה יתפוס גם אותך'. תובנה שנייה: 'השתמשת במענק - אל תתפלא למה בסוף השנה אתה נחנק'. תובנה שלישית: 'מישהו לוחש לנו משהו, לדעתי זה בדיוק הזמן להקשיב'".
