מעטות הסדרות או הסרטים הישראלים שמצליחים לחצות אל מעבר לים ולהפוך לכאלו שאינן רק נחלתנו, אלא שיקוף של תרבות הטלוויזיה המשובחת שיש לנו להציע. אחרי ש"פאודה" ייצגה אותנו בכבוד, "חטופים" הפכה ל"הומלנד" ואפילו "להיות איתה" זכתה לרי-מייק אמריקאי – הגיעה העונה השנייה של "טהרן" בשביל להזכיר לעולם כולו איך הישראלים עושים זאת, שוב. צפו בהצצה לעונה השנייה של "טהרן":
שנתיים חלפו מעליית העונה הראשונה של דרמת הריגול, אך התחושה, הזיכרונות ואפילו העלילה יכולים לבלבל ולגרום לנו להאמין שחלפו חודשיים בלבד. אבל לפני שנספר כיצד בכאן 11 הצליחו אפילו להשתפר, כדאי שניזכר קצת מה היה, כיצד הכל התחיל ולאן מועדות פנינו. והרבה קרה, אז קחו אוויר – צוללים:
בעונה הראשונה של הדרמה הישראלית (אה סליחה, הבינלאומית) נחשפה דמותה של תמר רביניאן אותה מגלמת בצורה מופתית השחקנית ניב סולטן. תמר היא סוכנת מוסד והאקרית מחשבים שנשלחת לבירת איראן על מנת להגן על המדינה מעומק האויב, שם היא זוכה להכיר את מילאד, מתנגד משמרות המהפכה האיראניות שחובר אליה, ואיך לא - השניים מתאהבים.
בין פעולת "מוסד" אחת לאחרת, בין כל האהבות, האכזבות והבגידות, תמר מצליחה לשמור על חייה ולתמרן בתוך מדינת האויב עם עיניים על המטרה. העונה הראשונה הסתיימה בכך שיעל קדוש, המפקדת של תמר, התגלתה כסוכנת כפולה שעזרה לסכל פעולת תקיפה אווירית באיראן וגרמה להפלת 15 מטוסים של כוחותינו.
אז כשרק טייס אחד שרד, האויב ממשמרות המהפכה נשאר בחיים ותמר נאלצת להימלט ולהסתתר – אין ספק שהסוף הפתוח יצר ציפייה אדירה לקראת העונה הבאה.
**אזהרת ספוילר**
הבוקר (שישי) עלה לאתר "כאן 11" הפרק הראשון של העונה השנייה, שנפתח בנקודת זמן של כחודשיים מאירועי סיום העונה הקודמת. המטרה הפעם? לחלץ את הטייס השבוי ולהוציא מאיראן את תמר ומילאד בחזרה אל מקום מבטחים. אני אפתיע אתכם כשאספר שעל אף שהמשימה נשמעת מסובכת למדי, משום מה הפרק הראשון יוצר תחושה שהכל היה מתוכנן בקפידה וכל הקצוות הפתוחים מהעונה הקודמת נסגרו כעת. ומה הטעם בכלל לעונה שלמה נוספת כשכל מה שהיה חסר הוא רק עוד פרק אחד בלבד?
הפרק הראשון דפק כמו שעון, כאשר תמר ומילאד מצליחים לנהל חיים מתחת לראדר, כוחות "המוסד" הישראלי מצליחים לחלץ את הטייס השבוי וגם כשתמר נשכחה מאחור במשימה – גלן קרוז הייתה שם לתת יד. ומכאן החלו לצוף אצלי השאלות לגבי ההמשך, מה עוד עלול להשתבש? וכשאני שואלת את עצמי את השאלה הזו, אני יודעת שהתשובה היא בדרך כלל – הכל.
העונה השנייה של "טהרן" נפתחה חזק וזרקה אותנו הצופים פנימה אל תוך העלילה, כאילו לא עברו שנתיים מהפעם הראשונה שהתרגשנו, נלחצנו או נשבנו בקסמיה של הסדרה. במהירות הבזק נשאבתי בחזרה אל השתלשלות האירועים הסוחפת ונתתי להתרחשויות לקחת אותי איתן. במקרה כזה הגוף, העיניים והמוח שלי כבר פועלים לבד, וכשאלו לא הצליחו להתנתק מהמסך, כנראה שהיוצרים עשו עוד משהו טוב.
דמויות המפתח מהעונה הראשונה שרדו אל תוך העונה השנייה, ודווקא אהבתי את זה שכמעט ולא ניקו מהתסריט את אלו שהחזיקו אותו בשתי ידיים לטובת חדשים ואחרים. ועם זאת, תוספת מעוררת השתאות היא השחקנית גלן קרוז, שהופיעה כמלאך ברגע המדויק ביותר של הפרק כדי לגרום לצופים להרגיש בסרט הוליוודי, מה שמקפיץ ברגע את ההערכה שלנו כישראלים לתוכן המקומי.
הפרק הראשון הרגיש כאילו המשכנו בדיוק מאותה הנקודה. מצד אחד בקטע טוב, ממקום בו הבמאים והכותבים שיחזרו את ההצלחה של העונה הראשונה, אך מצד שני ממקום שעלול לגרום לרבים מאיתנו להתבלבל ולחשוב שכלום לא השתנה. אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם, כי רק מתוך הצצה קצרה אל המשך העלילה אפשר להבין ששום דבר לא הולך להיראות כפי שאנו מדמיינים.
העונה שלפנינו היא קפיצת מדרגה בתרבות הטלוויזיה הישראלית, שמצליחה להסתכל על עולם הביטחון מזוויות של אהבה, חיזור, משפחתיות וגם הרבה פאן. תחזיקו חזק – אנחנו לפני אחת העונות המבטיחות, וזה בהשוואה לכל סדרה ישראלית אחרת בהיסטוריה הטלוויזיונית שלנו. אם הכל יתקיים כמתוכנן, "טהרן" תוביל את ישראל למצוא את עצמה בחזית העשייה התרבותית בעולם.