אחד האירועים הבלתי נשכחים שקרו בעונה הנוכחית של קומדיית המצבים “שנות ה־90”, סדרת ההמשך של “שנות ה־80” שהערב ישודר פרק סיום העונה שלה (21:15, רשת 13), היה יציאתה מהארון של הדמות מורדי אוחנה, בגילומו של השחקן שלומי קוריאט. "התגובות ליציאה מהארון של מורדי היו מפתיעות לטובה ברמה אחרת", הוא אומר כעת. "מבול הטלפונים שקיבלתי אחרי שידור הפרקים, מעיתונאים, מצופים ומחברי הקהילה, היה ממש מפתיע. לא חשבתי שזה ישפיע ככה על אנשים, ודווקא היום כשזה כבר לא אישיו".
אילו תגובות קיבלת למשל?
"אמרו לי כמה ריגשתי, היו שאמרו שזה הזכיר להם את היציאה שלהם, במיוחד אלה שבאו מאותו סגנון של מנטליות ובית. אחת התגובות היותר טובות ששמעתי הייתה שזה עשה טוב לאנשים שנמצאים במקום הזה כיום".
למה לא הוציאו אותך מהארון כבר ב"שנות ה־80" ?
"מבחינתי הדמות הזאת הייתה כבר צריכה לצאת מהארון בסוף 'שנות ה־80', כי זה כבר התבשל, וזה היה מתבקש. כולם ידעו או חשדו, אבל ב'שנות ה־90' זה היה מתאים כי התסריט נאמן לתקופה. בשנות ה־80 היה מאוד קשה בעיירות פיתוח, ובטח במשפחות מזרחיות מהסוג הזה, לצאת מהארון. ב'שנות ה־90' זה התאים יותר לרוח התקופה, כי התחילה יותר פתיחות ומודעות לעניין הזה".
הרגשת שינוי בדמות שגילמת אחרי היציאה מהארון?
"אני שחקן, מה שכתוב ומה שמכתיבים לי מבחינת טקסט - אני עושה, ומשתדל לעבוד הכי קרוב למציאות. מבחינתי לא היה שינוי דרמטי ברמת הדמות, אבל זה היה ללא ספק אחת ההברקות בעונה האחרונה. כן הרגשתי כשחקן שינוי גדול בין 'שנות ה־80' ל'שנות ה־90'. הרגשתי ש'שנות ה־90', שהיא סדרה קומית שמטרתה להצחיק, לקחה את ההומור מדרגה אחת למעלה, ולא הכל היה בידורי, אלא גם דרמה. ההתעסקות של 'שנות ה־90' לעומת 'שנות ה־80' הייתה אחרת, לא כל חצי דקה פאנץ'. היה יותר מקום לסיטואציה, הדמויות התחלפו, קרה שם משהו אחר גם בבימוי, גם בשפה הטלוויזיונית, התסריטאי והבמאי השתנו, ודברים נראו אחרת על המסך".
"שנות ה־90" מגוללת את קורות משפחתו של הקומיקאי שלום אסייג, יוצר הסדרה, ומציגה בצורה קומית־עדתית את החברה שאפיינה את ישראל בשנות ה־90. צפויות שתי עונות נוספות לסדרה, שהפכה להצלחה בקרב הצופים, אך ספגה ביקורת מהתקשורת. "בהתחלה היה קשה לקבל סדרה שמתעסקת במבטאים ובדמויות קריקטוריות מוקצנות", אומר קוריאט. "הקהל מצא את נקודות החיבור שלו, במיוחד אנשים שחיים בפריפריה, אבל העיתונאים והתקשורת פחות התחברו בהתחלה להומור ולדמויות. עם הזמן התחילו להבין שהסדרה נוגעת באנשים במקומות האלה וקיבלו אותה באהבה, כולל המבקרים".
סוד ההצלחה
קוריאט, 47, נולד וגדל במושב בניה. לאורך הקריירה שלו הוא היה חבר בהרכב הקומי "שלישיית פרוזאק", שיחק בתיאטרון, בקולנוע ובשלל סדרות טלוויזיה, בהן "הבורר", "מסודרים", "החברים של נאור" ו"השנים הכי יפות".
השנה האחרונה הייתה לא פשוטה עבורו. "בכיתי לא מעט", הוא מודה. "בעיצומם של הצילומים לסדרה 'שנות ה־90' ופרויקטים אחרים שהיו, אבא שלי נפטר בגיל 72. בדיוק השבוע סיימנו את שנת האבל. הוא היה עוגן מאוד גדול בחיי, והשאיר לי סוג של חלל גדול. פתאום אני מוצא את עצמי בתור בן בכור שמחזיק את המשפחה והמושכות, שצריך לקחת את תפקיד האבא. זה הוסיף לעומס הקיים ברמה הנפשית".
איך זה השפיע עליך?
"הרגשתי באיזה מקום שהיקום מסדר לי שאהיה פחות בתקשורת ויותר מופנם. עשיתי חשבון נפש והשלמה עם עצמי. בכיתי הרבה השנה, אבל מהר מאוד הבנתי שזו דרך העולם, וכולנו נגיע לאותו מקום ושהחיים נראים אחרת. אני כבר לא ילד, ואני מרגיש שהתבגרתי".
קוריאט נשוי זה 18 שנה לאורית, והשניים מגדלים יחד את שלושת ילדיהם המשותפים. "המשפחה היא העוגן שלי, היא הדבר היחיד שמחזיק אותי, היא הערך העליון עבורי", הוא אומר. "אם ישאלו אותי פעם: מה סוד ההצלחה שלך? ההצלחה שלי זאת אשתי, ללא צל של ספק, ואני לא אומר זאת ממקום מתחנף, כי אם היא לא שם, אני לא יכול לקיים חצי מהדברים שאני עושה. היא מחזיקה את הבית ונותנת את התמיכה הרגשית, שאנחנו השחקנים תמיד צריכים כי אנחנו עם בכיין".
משבר גיל 50 מתקרב?
"המשבר התחיל כבר בגיל 40. אני מרגיש שדור חדש תופס את מקומנו כיום, דברים קורים, הרשתות, היוטיוב, הטיקטוק. אתה צריך ללמוד להסתגל מחדש, זה רגע שבו אתה מבין שאתה חייב לעשות שינוי. הבעיה היא שאני לא אדם טכנולוגי ולא אינסטגרמי. אבל אתה מבין שאם לא תעשה שינוי או תמציא את עצמך מחדש, אתה תהפוך לנחלת העבר".
אז אתה מתאים את עצמך לצו השעה ופעיל ברשתות?
"אני פעיל אבל אני אנטי־אינסטגרם, אני עושה כי צריך, אבל אני שונא את זה. זה מצריך ממני לעשות דברים שאני לא אוהב. אני מרגיש שכיום שופטים אותי על סמך זה, אם יש לי עוקבים או אין לי, אם אני מעלה תכנים מצחיקים לרשתות או לא. זו זילות המקצוע. אני רוצה שישפטו אותי לפי עשייה טלוויזיונית, ולא לפי היוטיוב והטיקטוק. אני פשוט לא טוב ברשתות האלה. אני מרגיש קצת זקן, והילדים שלי מחזקים את התחושה הזאת שאני לא יודע לזרום עם הדברים, אני נחשב לאדם שהוא אולד סקול במלוא המובן".
אורך רוח וסבלנות
בעבר סיפר קוריאט שסבל מהתקפי חרדה וכתוצאה מכך החל לקחת כדורים. "אני עדיין נוטל ציפרלקס בשביל האיזון", הוא אומר. "חוויתי סוג של התמוטטות ודיכאון לפני ארבע שנים, ועם הקורונה זה התעצם כי אני קונטרול פריק, והמגיפה הכניסה אותנו לחוסר ודאות מוחלט. וגם יש כמובן בלי קשר את הדאון במקצוע הזה. אבל בזכות זה למדתי הרבה דברים על עצמי, במיוחד בתקופה האחרונה. למדתי שאני יותר חזק מבחינה נפשית ממה שאני חושב, יש לי אורך רוח וסבלנות. דווקא בקורונה התעצמתי ברמת הנפש. למדתי כהעשרה עיצוב פנים והום־סטיילינג. למדתי להעריך את החיים מחדש ואת הפשטות שלהם. אם פעם הופעתי מול 300 איש, בקורונה הופעתי בבית מול 30 איש, מה שלימד אותי שלא לעולם חוסן, המקצוע הזה הוא הפכפך".
יש הרגשה שהתרחקת בשנים האחרונות ממדורי הבידור, זה במודע?
"אני לא נמצא בכותרות הבידור לגמרי מבחירה שלי. אני מעדיף להשקיע את הזמן הפנוי שיש לי במשפחה שלי. המקצוע הזה קשה, יש המון שעות מחוץ לבית. כל הקלישאות על חיי הזוהר לא קשורות אליי. מעולם לא הייתי שותף לאירועים והשקות ופרובוקציות במדורי הבידור, אני אדם מאוד פרטי ומעדיף לא לחשוף את חיי. אני יודע שזה חלק מהמשוואה של להיות אמן ומוכר בתעשייה, אבל אני מעדיף שישפטו אותי על סמך עשייה ולא על סמך מדורי הבידור או הרשתות".
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
"אני נמצא עכשיו בעיצומן של חזרות למחזמר 'חבדניקים' בקאמרי, שצפוי לעלות לקראת סוף אוגוסט. אני מתמקד במופע הסטנד־אפ שלי שרץ ברחבי הארץ, ובכל מיני דברים שעתידים להצטלם ואני מנוע מלשתף, כמו סרטים שצילמתי בקיץ האחרון ואמורים לעלות בקרוב".