"כשאני צופה בימים אלה בשידורים לקראת בחירות עוברת בי תחושה מתסכלת על שהרבה מאוד ערכים, הנוגעים גם לתקשורת, כמו יושר וכמו הגינות, איכשהו נשכחו בצד, והאתיקה המקצועית התכרסמה כרסום דרמטי בשנים האחרונות", אומר איש הטלוויזיה מנשה רז, יוצא הערוץ הראשון.
“כמי שהיה שם הרבה זמן, פשוט כואב לי הלב על כך. כואב הלב גם על הפייק ניוז, שלאורך השנים עשינו כל דבר בעולם בשביל להימנע מהן ואפילו לא להיות בסביבה שלהן. אותי לימדו שאני יכול לעסוק אך ורק בעובדות ולא להמציא אותן. אם היה מישהו שניסה להמציא עובדות, הקיאו אותו. היום זה הרבה יותר מתירני; מותר הכל, וחבל".
האם תוך כדי צפייה בטלוויזיה עולה בך רצון להיות מעורב בשידורים, או שמאז שתלית את המיקרופון - התנתקת?
“אכן, הורדתי מסך והתנתקתי, מה גם שאני מבין שמעורבות שלי היום לא תניב שום פרי בקריטריונים של רייטינג. אני גם לא חושב שבתרבות השידור שנוצרה פה יש מישהו שרוצה להקשיב לאנשים כמוני. מסחור השידורים והמלחמה על הרייטינג הם אבן הנגף שגרמה להידרדרות, שלה תרם בנימין נתניהו, מי שהזנה את התקשורת למקומות שלא ציפיתי שאי פעם נגיע אליהם".
רז, 76, דודנו של אהרן ברנע, נולד בגדרה להורים יוצאי פולין כבנו של אל"מ אריה רז, איש צבא שהיה בין השאר שלישו הצבאי של נשיא המדינה השלישי, זלמן שז"ר. “בילדותי החלום שלי היה להמשיך את דרכו של אבא שלי ולעשות קריירה צבאית", הוא מספר, “אבל במציאות החלום שינה כיוון".
במהלך לימודי מדעי המדינה באוניברסיטה העברית במסגרת העתודה האקדמית, רז חיפש עבודה ובהגיעו למשה חובב בקול ישראל, הופנה לקורס קריינים. “מאז החיידק דבק בי", הוא אומר. לאחר הקורס הוא הפסיק זמנית את לימודיו ועבר מהעתודה לשירות צבאי בגלי צה"ל, “התחנה שבשבילי הייתה בית ספר מצוין לעבודת שידור", לדבריו. שם הכיר את רינת רז (אבולעפיה), רעייתו הראשונה. לימים גם בנותיו, מאיה ומיכל, שירתו שם.
עם שחרורו עבר רז לקול ישראל, שם שידר ממהדורות חדשות ועד מצעדי פזמונים. “הייתי המגיש הראשון של התוכנית ‘שירים ושערים’ מירושלים", הוא מספר. “השדר המלווה שלצדי היה המשורר יהודה עמיחי. לאחר שגיליתי שהוא פריק של כדורגל, הבאתי אותו לתוכנית, בתקווה שבדבריו הוא יביא למאזינים זווית הסתכלות אחרת על הנעשה במגרשים".
בגיל 26, ב־72', החל את דרכו בטלוויזיה. “במלחמת יום כיפור שלחו אותי לסקר את המלחמה בסיני, שם צורפתי לאוגדה של אריק שרון, שמאוד התחברתי איתו", הוא משחזר. “עד אז לא הכרתי אותו. שם הבנתי עד כמה הדימוי של גנרל במובן הלא טוב של המילה עשה לו עוול גדול. גיליתי במלחמה איש רב קסם עם יכולת ביטוי נדירה. בקיצור התאהבתי בו. לאחר שנגמר לי הציוד הטכני וחזרתי למערכת בתל אביב כדי לחדש אותו, התברר לי שבהוראה מגבוה לא שודרו הראיונות עם אריק ששלחתי מדי יום. מי נתן את ההוראה? אני רק יודע שבהוראת דיין נמנע ממני לחזור לאריק ולמלחמה".
מה ששרד
במקביל להיותו ממגישי “מבט" וכתב חדשות, רז עסק בבימוי סרטים תיעודיים. סדרה של סרטים כאלה על מצב בתי הסוהר בארץ הביאה לו את פרס כינור דוד לשנת 79’ וגם גרמה להקמת ועדה לבדיקת הנושא, “שכדרכן של ועדות לא תרמה לשיפור המצב", לדבריו.
בין סרטיו התיעודיים האחרים היו “הפלמ"ח במאבק נגד הבריטים"; “ההעפלה והפלי"ם אחרי שואת היהודים באירופה"; “האחת" - על טייסת 201 במלחמת יום הכיפורים; “פרידה מסיני" - על פינוי בסיסי צה"ל מסיני; וגם סרט על ביקור משלחת קציני צה"ל באתרי השואה בפולין. עם רם לנדס הוא יצר סרט על ההתנתקות מזווית הראייה של הפיקוד בצה"ל.
לסרטים אלה הייתה השלכה משמעותית על חייו של רז. “תוך כדי הצילומים בחיל האוויר הגעתי למפקד החיל דאז, דוד עברי, שאותו הכרתי מאז ילדותי בגדרה, והצעתי לו לתעד את הפינוי", הוא מתאר. “עברי התלהב מהרעיון ואז עברתי ממילואים בגלי צה"ל למילואים בחיל האוויר, כמי שאחראי על התיעוד המבצעי של החיל.
ליוויתי במשך שלוש שנים וחצי את המבצע החשאי להעלאת יהודי אתיופיה במטוסי חיל האוויר דרך סודן. בדרך־לא־דרך הגיע אליי המידע על המבצע הסודי, ולבקשתי קיבלתי אישור לתעד אותו אגב שימוש באמצעים טכנולוגיים חדישים. החומר נמסר לשמירתו בכספת במוסד, בהנחה שבבוא היום הוא ייחשף לציבור. בסך הכל הצטברו כ־250 שעות הסרטה בווידיאו.
המוסד התעקש שהחומר יישמר אצלו בהיותו בבחינת סוד מדינה. לימים, כשרציתי לקחת את הקלטות ולהפוך אותן לסרט, התברר שהן נגרסו. זאת הייתה אכזבה קשה שגרמה לי משבר נוראי. למזלי, קודם לכן הורשה לי ליצור מהקלטות סרטון של שמונה דקות לשם הצגתו בכינוס מפקדים בכירים בחיל האוויר. החומר הזה, שנשמר אצלי, הוא מה ששרד מכל הסיפור".
לדברי רז, במהלך שנות פעילותו בחיל האוויר נוצרה חברות בינו לבין אילן רמון ז"ל, שכזכור היה טייס צעיר במבצע תקיפת הכור בעיראק. “אילן התגלה כאחד שכולם אהבו לאהוב", נזכר רז. “הכרתי אותו כאיש מאוד נעים ונינוח, שהיה כיף להיות בחברתו".
באמצע שנות ה־90 נטל רז פסק זמן מעבודתו בטלוויזיה. “עבדתי אז כמנהל התקשורת של חברה בת של התעשייה האווירית, שפיתחה לוויין ריגול לצרכים אזרחיים", הוא מספר. “זה הביא אותי למסע סביב העולם, בעיקר ברוסיה, לאחר שהלוויין שוגר מבסיס טילים רוסי. באותה שנה הגעתי למקומות שבני אדם רגילים לא מגיעים אליהם, במטוסי ‘טופולב’ מיושנים שאוהבים להתרסק ובקור מקפיא עצמות".
לקראת בחירות 99’ פרש רז מרשות השידור וכיהן כראש מערך התקשורת של מפלגת המרכז. “בסך הכל לא נהניתי להיות שם במאבקים הפנימיים בין קודקודי אותה מפלגה", הוא אומר. כעבור תריסר שנים הפתיע רז בהכרזה על כוונתו להתמודד על מקום ברשימת "קדימה" לבחירות לכנסת ה־19. “הייתה לי פינה חמה בלב למפלגה הזאת בגלל המייסד שלה, אריק שרון, שנפטר שנים אחדות קודם לכן", הוא מספר. “לאחר שיחה עם ציפי לבני, הצטרפתי, אבל באיזשהו שלב ברחתי מזה, כשהבנתי שאני לא בנוי לפוליטיקה".
איך התפכחת?
“ערב אחד נקלעתי למפגש של אוהדי קדימה באיזה מושב ליד טבריה לקראת הפריימריז במפלגה. למחרת התקשר אליי מארח המפגש, ולבקשתו נפגשנו על שפת הכנרת, שם אמר לי שאין סיכוי שאבחר. כששאלתי אותו למה, הוא השיב: ‘כי בניגוד לאחרים אתה לא יודע לשקר’. כבר באותו רגע הבנתי שמקומי לא שם, מה גם שכל העניין כבר דחה אותי".
בעקבות הציונות
בין לבין שימש רז כמנחה, ככתב וכמגיש חדשות בערוץ 10, “לאחר שהם שידרו ראיון שערכתי עם אילן רמון בעקבות הפצצת הכור בעיראק ב־81’". לדבריו, אחרי כשנתיים וחצי חדל. “הבנתי שבמהותי אני יותר קרוב לשידור הציבורי, כפי שהיה בערוץ 1, בעוד שהשידור המסחרי פחות נוח לי".
מה דעתך על תאגיד השידור הציבורי?
“התאגיד הוא בעיניי הגשמה של המון חלומות שהיו לי ברשות השידור ולצערי לא התממשו. יש לו המון הישגים בתחום הדוקומנטרי ובתחום הסדרות. כשאני רואה מה שהם משדרים, אני מלקק את האצבעות, אם כי החדשות שלהם קצת צולעות".
ב־2014 הפתיע רז כשבעקבות "צוק איתן" הוא עבר זמנית לקיבוץ נחל עוז. “די חיפשתי את הציונות שלי ומצאתי אותה דרך סרט על הקיבוץ שבו גרתי כמעט שנה, כשבסופי שבוע הייתי חוזר לבית בהרצליה", הוא מספר.
כיום משפחתו מפוזרת ברחבי הגלובוס: “מאיה חיה בלוס אנג’לס עם בעלה, השחקן מארק איווניר, ועם בנותיה, ואילו מיכל עוסקת באמנות בלונדון. הבן שלי יונתן, עורך דין במקצועו, חי בארץ עם אשתו ועם שלושת ילדיהם".
רז, סב לחמישה, נאלץ לפני עשור לוותר על תחביבו - טיסה במטוסי קרב. “הטיסו אותי בכל מטוסי חיל האוויר, חוץ מ־F35 החד־מושבי", הוא מספר. “בלא מעט תיעודים מבצעיים מצאתי את עצמי בקוקפיט של מטוס קרב כלשהו, לרבות בטיסות מעל סוללות טילים סוריות. הטיסות במטוסי הקרב היו בעיניי אחד הדברים הכי מדהימים שקרו לי בחיים, משהו שקשה לדמיין".