הם נולדו בנווה שלום, הניסוי הנועז בארץ בדו־קיום, ועכשיו הם נתונים במשבר זהות עמוק. המציאות הישראלית, על פלגיה ומלחמותיה, קורעת אותם זה מזה, ובעיקר מעצמם.
פצצת זמן: סרט חדש על שכונת שפירא הבוערת
המציאות לא מוותרת לנווה שלום, אותו יישוב יהודי־ערבי חצוף שקם בעמק איילון ולתומו חשב שיוכל להתקיים בדו־קיום שיהווה מודל לחיים משותפים בין שני העמים. בשנת 1997 נהרג באסון המסוקים בן הכפר, הלוחם תום כיתאין ז"ל, ואופן הנצחתו הפך נושא לוויכוח מר בין התושבים. היו כאלה שזעמו שכלל התגייס לצבא ותבעו להצניע את הנצחתו. אחרים דרשו הנצחה בולטת בצורת אנדרטה לבן הנופל.
הוויכוח הותיר משקעים רבים בין מי שחיו עד אותו זמן בשכנות שלווה, ומעבר לכך הציף זרמים תת־קרקעיים סוערים שיישוב אחד ניסיוני לא יכול להרגיע. "ילדי השלום", סרטו של יליד היישוב מעיין שוורץ, מספר את תולדותיהם של ילדי נווה שלום שנולדו לתוך בועה מנותקת מהלחצים החיצוניים. בגן הילדים הגננות דיברו עברית וערבית, בבית הספר למדו ואחר הצהריים שיחקו ודיברו ביניהם ילדים יהודים וערבים בעברית ובערבית, למדו וכיבדו את יום הזיכרון ויום הנכבה - את כל אלה נשמו לתוכם ולא ראו בכך דבר מה יוצא דופן.
ואז, בכיתה ו', הנחיתה עליהם המציאות הישראלית סטירה ראשונה. הלימודים בבית הספר המקומי נגמרו, והם יצאו ללמוד ברמלה - יהודים לבית ספר יהודי, ערבים לבית ספר ערבי. שלוות החברות והדו־קיום שעטפה אותם עד כה התפוגגה ואת מקומה תפסה מעטפת הזעם הדו־צדדית הישראלית. הקרע הראשוני שנוצר התרחב כשהגיע זמן הגיוס לצבא - היהודים התגייסו, חבריהם הערבים שכמובן לא גויסו הביטו בחבריהם בעיניים פעורות כיצד הם משתפים פעולה עם "צבא הכיבוש".
אלה גם אלה, וסרטו הרגיש והיפה של שוורץ מראה זאת בדייקנות, חיים בתוך משבר זהות עמוק. הם יהודים, הם ערבים, הם אחים ואויבים, הם ילדי ושגרירי הדו־קיום, אולי בעצם במקום הזה לא ייתכן דו־קיום, אולי כל נעוריהם והמטרה שלשמה חונכו היו פנטזיה בלתי ניתנת להגשמה, ובעצם מה הלאה? להישאר בנווה שלום ולהמשיך לשחק בחיוכים ובאהבה ובנדמה לי, או לצאת אל העולם האמיתי. מה שבטוח הוא ששלום אין כאן. יש שלום שלום ואין שלום.
לראות או לוותר: יופי של סרט. לראות.
