אמש שודר הפרק הראשון בסדרה הדוקמנטרית החדשה של כאן 11 – 'הנבחרות', המגוללת את סיפורן של הנשים בפולטיקה הישראלית מקום המדינה ועד היום. אפשר, וצריך, לתהות על קנקנו של הנושא ולשאול, עד כמה באמת רלוונטי לדבר על הדרה בזירה הפוליטית ב-2022? התשובה, גבירותיי ורבותיי – מאוד, אין ספור פעמים.
באחד מקטעי הארכיון, עמדה חברת הכנסת לשעבר יעל דיין על במת המליאה וקראה: "ייצוג נשים, אלימות נגד נשים, רצח נשים, אפליית נשים - כל אלו אינם ענייני נשים, אלא הבעיות של כולנו, ואנחנו לא נהיה חברה כמו שאנחנו צריכים להיות עד שלא נטפל בהם".
אמרה וצדקה, בישראל של 2022 בה נראה שתופעות האלימות והאפלייה רק הולכות ומתרחבות, "הנבחרות" הוא חובת צפייה, ולא עבור המין הנשי – גברים לתשומת לבכם.
על מסך הטלוויזיה התייצבו אחת אחר השנייה נשות הפולטיקה הישראלית של פעם והיום, בצירוף קטעי ארכיון שגורמים לזוז באי נוחות בכיסא ופרסו לעיניי הציבור את מאבקן של הנשים לייצוג בכנסת, והמחיר ששילמו בדרך.
תמונת מצב עגומה
בכנסת הנוכחית, מכהנות 45 חברות כנסת שהן 27 אחוזים בלבד, שמייצגות 51 אחוזים מהציבור הישראלי. מדובר בנתון מהנמוכים בעולם, בעוד ישראל עומדת במקום ה-61 בייצוג נשים פרלמנטרי. אז איפה זה נופל?.
"את מדגישה את הנשיות שלך?", נשאלת ציפי לבני באחד מקטעי הארכיון, "את מוצאת קשר בין יופי ונשיות להצלחה בפוליטיקה?", נשאלת אחרת.
החל מההבנייה החברתית לפיה גברים הם אנשי צבא, לכן הם ביטחוניסטיים בניגוד לנשים. דרך האמונה החרדית לפיה נשים צריכות להיות במרחב הפרטי ולא הציבורי כי זה מאיים, ועד השיסוע בין הנשים בקרב השריונים –קשה שלא לתהות כמה עוד יש לנו לעבור כחברה, בכדי שמסמך טלוויזוני כזה יפסיק להיות רלוונטי.
מציפי לבני דרך מרב מיכאלי ועד עאידה תומא סלימאן – סיפורן של הפוליטקאיות הישראליות מונגש לצופה באופן ישיר ובוטה, אך גם מעורר השראה. אפשר להתווכח על דעותיהן או על הדרך, אך אפשר גם להסכים על כך שכל אחת מהן הייתה בדרכה אבן דרך לקראת ייצוג שוויני, והדרך לנחלה עוד ארוכה.