ברגע הראשון, שנייה אחרי שקופית הפתיחה, הרגשתי שמדובר בסרט. צעירה אירופאית שתרה אחר ריגושים בוחרת מכל העולם לעשות את ההתמחות שלה בישראל, כשהקשר שלה ליהדות או לארץ המובטחת מקרי בהחלט עד אפסי. זמן קצר אחר כך, היא כבר תהיה מגויסת לתנועת 'עד כאן', שעמל לילות כימים כדי להראות את הצד האפל של ארגוני זכויות האדם בגדה, שבסופו של דבר לא מתעסקים בזכויות והופכים אותנו לדמון התורן בכל פעם מחדש.
זו הייתה אמורה להיות משימה חד פעמית, אך גלעד אך ואבירם זאבי מ'עד כאן' יודעים שיש לק', כך נקרא לה, עוד הרבה מה לתרום. פרט מעניין – את המבחנים לק' עשו השניים בישראל, כשאמרו לה, למשל, לנסות להשיג צילום תעודת זהות מאדם שפגשה בשדרה. בן רגע היה ברור שמדובר ב"חתולת רחוב", לדבריהם, שיכולה להשיג את מבוקשה גם בלב הבלגן.
אחרי האור הירוק בארץ מגיעה שיחת הגיוס של ק', השתולה, בקופנהגן, סמוך לביתה מן החיים הקודמים, והפעם היא מתמנה כמרגלת לכל דבר ועניין לחלק מתא של ה־ISM, תנועת הסולידריות הבינלאומית. במילים אחרות – צעירים שיוצאים להפגנות בין תושבי הקסבה, חברון ומזרח ירושלים, ומוציאים אותנו רע. אפילו רע מאוד. "לא חלמתי שאסתובב עם מצלמה נסתרת בגדה המערבית", אמרה ק' באחד מרגעי הריאיון הדרמטי עמה, אבל היא עושה זאת בגדול, כאילו השאירה את הפחד באולם מקבלי הפנים בשדה התעופה.
פאוזה דרמטית לפני שממשיכים. כחיילת לשעבר, משרתת במילואים וישראלית בכלל, ידעתי שמפוזרים בעולם, ובייחוד במוקדי החיכוך, שלל ארגונים והתאגדויות שמחכות לנו בסיבוב. עם זאת, לא תיארתי לעצמי שלשמוע ציטוטים כמו "הלוואי שהייתה פצצה שתהרוג את כל הישראלים", יציק לי יותר מהמודעות המרגיזה לאנשים הללו. אין שום סיבה בעולם להרגיש בנוח עם העובדה שכולנו, הישראלים, למודי קרבות, ועדיין מפתיעה עזות המצח של תושבי אירופה והסביבה שחושבים שהם מכירים את הסכסוך על בוריו, ועוד בוחרים בצד אחד מבלי בכלל לשמוע את השני.
אתם ודאי לא מופתעים, אבל ק' מתקבלת לתא הארגון של ה־ISM. מצוידת במצלמה נסתרת שכמעט נתפסת בסוף הפרק הראשון, היא עוברת לגור עם מספר צעירים בלב חברון, שמסבירים לה את כל תורתם על קצה המזלג. "כל מה שקורה בצד הפלסטיני אנחנו לא מגנים", סיפרו, מתעלמים לגמרי ממה שקורה בצד השני של המפה. הבניינים של ישראל מבחינתם הם אצבע בעין, וכל מי שאומר אחרת בטוח מתבלבל. באחת השיחות של ק' עם חברתה לחדר, היא ניסתה להסביר לה איך לכתוב פוסט ברשתות החברתיות על התפרעות שהחלה מתושבי מזרח ירושלים.
"את יכולה לכתוב שמקומיים מחברון הביעו מחאה נגד המחסום, ואז הצבא הישראלי הגיב באלימות כדי לפזר את הקהל על ידי שימוש ברימוני הלם. אם נכתוב שכל הפלסטינים עלו למעלה כדי ליידות אבנים והחיילים הגיבו במתינות במחסום, זה יעזור לישראל ולא לפלסטין". ממש ככה. בהמשך, הבהירה: "אני יודעת שזה קצת להסתיר את האמת, גם הפלסטינים עושים דברים רעים אבל אנחנו לא יכולים לכתוב עליהם". וזה רק קצה המזלג.
הניסיון להפוך הכל לפוליטי הוא כמעט בלתי נמנע, אבל תרשו לי רגע בכל זאת – העדויות המצמררות והמרתקות הללו מראות כמה חזק הוא נזק תדמיתי, ולא סתם כינה זאת יחזקאלי "חומר נפץ" בריאיון שערך. כמה עוצמה יש לתודעה שלילית והאשמות שווא שמלבות את האש כמו מדליק פחמים על מנגל, איך כל זה יכול לשלוף צעירים מבוססים ממדינות אירופה הקלאסית אל תוך התופת כדי להתערב במלחמה עקובה מדם.
באותה נשימה אפשר להבין את הצורך הנואש שלנו במשרד הסברה ובשר הסברה, שלא יגרמו לנו לתלות תקוות בישראלים שלנו בהוליווד שיגנו עלינו ברשתות. עוזי שעיה, בכיר לשעבר במוסד, אמר ליחזקאלי משהו נכון וגם מאוד מפחיד בסוף הפרק – הם, הצעירים שהופכים לתאי ארגוני זכויות אדם לכאורה, לא תמיד יהיו סטודנטים הזויים, וזה צריך לשבת לנו חזק בראש. כשכל הצעירים הנלהבים יקבלו על גביהם תפקידים בכירים, זה כבר לא יהיה ניסיון נאיבי להזיק לנו, אלא הצלחה של ממש. למה בכל זאת הדיון אינו פוליטי? כי אני חושבת שכולם כאן מעוניינים בלהיות עם חופשי בארצנו, שיש לו צבא חזק וקצת נחת שלא תזיק. גם כשהתקווה בת הרבה יותר מאלפיים.
ומילה לצבי, שניחן בידע בלתי נדלה על הנעשה בחצרם של אויבינו כאילו גם הוא, כמו ק', היה בסוד העניינים. איסוף החומרים המטורפים שצפינו בהם ועוד נצפה בארבעת הפרקים הבאים לקח שלוש שנים. זה זמן לא מבוטל, ועדיין - ההמתנה הייתה כל כך שווה את זה. לכולנו. אני לא יכולה לחכות לפרק הבא.