היום “ארץ נהדרת" שולטת ביד רמה בגזרה של חיקויי הפוליטיקאים. החיקויים מושקעים, לעתים הדמויות דומות מאוד מבחינה חיצונית למקור, אבל חיקויי פוליטיקאים היו כאן כבר בראשית המדינה. למען האמת, החקיין הראשון בארץ היה צדוק סביר, שהיה כוכב זמר בשנות ה־50 וגם אחיינו של שלמה הלל, יו"ר הכנסת לשעבר. סביר החל את דרכו בלהקת פיקוד הצפון - ושם עשה את חיקוייו הראשונים, ועם שחרורו מהצבא גויס לצוות תוכנית הסאטירה הרדיופונית “שלושה בסירה אחת" בהנחיית יצחק שמעוני. "בתוכנית הראשונה חיקיתי את יפה ירקוני, שושנה דמארי ודוד בן־גוריון - וזה למעשה היה החיקוי הראשון בארץ של פוליטיקאי", מספר סביר בן ה־87. “אחר כך ביקשו ממני לגלם את מנחם בגין, לוי אשכול, גולדה מאיר ושאר החבר'ה שהיו אז בפוליטיקה הישראלית. זה היה חיקוי קולי, לא סאטירי. זה מה שהתאים לשנים ההן".
בשנות ה־60 יצירות סאטיריות הוצגו בעיקר במסגרת הצגות תיאטרון מחתרתיות וכן בפזמונים ובמערכונים של הרכבים כמו רביעיית מועדון התיאטרון ובצל ירוק. את חיקויי הפוליטיקאים ביצעו על הבמה קומיקאים, בראשם חיים טופול עם חיקוי של מנחם בגין; אליהו “ברקו" ברקאי עם חיקוי של דוד בן־גוריון; וכן שייקה אופיר ואורי זהר.
חלק מהחקיינים גדלו בלהקות צבאיות. מוטי גלעדי החל לחקות זמרים ופוליטיקאים בלהקת פיקוד המרכז, וטוביה צפיר חיקה פוליטיקאים בלהקת הנח"ל, תחת חסותו של במאי הלהקה שייקה אופיר. “בתוכנית ששייקה ביים ללהקת הנח"ל היה קטע שעסק בתולדות החקלאות בישראל, ושם עשיתי את אחת הדמויות המיתולוגיות, ח"כ אברהם הרצפלד, ממייסדי מפלגת אחדות העבודה", אומר צפיר. “אחר כך שייקה לקח אותי תחת חסותו, להיות השוליה שלו. זה היה כבוד גדול".
ב־1969, עם שחרורו מהלהקה הצבאית, הצטרף צפיר לקברט הסאטירי “קטשופ" של חנוך לוין, שבו יצא נגד המיליטריזם הישראלי, לעג לאוזלת ידם ושאננותם של הפוליטיקאים הישראלים וגם עסק בשכול. “זה היה מחזה פורץ דרך", אומר צפיר. “בזכות ‘קטשופ' התגלגלתי לתוכנית סאטירית ברדיו, שבה חיקיתי בין היתר חבר כנסת מהמפלגות החרדיות, שיוצא נגד מהפכת המין בעולם, ומספר על ביקוריו במועדוני סקס. זה היה מונולוג מדהים שכתבה עבורי זיוה יריב, שבו בעצם נכנסתי לסוג של אקט מיני, זו הייתה פצצה ברדיו השמרני של אותה תקופה".
בין מאזיני אותה תוכנית היה מוטי קירשנבאום, אז מפיק בטלוויזיה הישראלית. הוא זימן את צפיר לתוכנית הסאטירית הטלוויזיונית הראשונה “לא הכל עובר" (1971־1972), שכתבו דן בן אמוץ, עמוס קינן, דידי מנוסי, זיוה יריב ואלי שרייבר. “לא עשיתי את החיקויים הפוליטיים בתוכנית הזו", אומר צפיר. “מי שעשה את המונולוגים הפוליטיים היה עוזי לוי. התוכנית ירדה מהאוויר די מהר, בגלל שגולדה מאיר, אז ראש הממשלה, רצתה להוריד אותה. מוטי (קירשנבאום - ד"פ) העדיף להוריד אותה בעצמו, צעד אחד לפניה, כדי לא לייצר תקדים שראש ממשלה סוגרת לנו את הפה. הוא העדיף לשמור על העצמאות של רשות השידור".
לאחר שהתוכנית ירדה השתתף צפיר לצד השחקנים חנה רוט ושמעון לב ארי בהצגה הסאטירית “איך אנחנו נראים". “היה שם מערכון בשם ‘מבשלים נשיא', שבו מבשלים במטבח של גולדה מאיר את יצחק נבון. אני חיקיתי את גולדה", מספר צפיר. “זה היה שוס".
עושים מהנשיא סמרטוט
ב־1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים, צפיר פיתח קריירה של שחקן בסרטי בורקס עד שהטלפון בביתו צלצל ועל הקו היה שוב קירשנבאום. “הוא סיפר לי שהוא מפיק תוכנית חדשה בשם ‘ניקוי ראש' ואמר שעוזי לוי, שהיה אמור לעשות מונולוג של מנחם בגין, לא היה פנוי", משחזר צפיר. “'בוא לירושלים', מוטי אמר לי. ‘אני רוצה לראות אם אתה יכול לעשות את בגין'. נסעתי לאולפני רוממה, מוטי נתן לי את הטקסט ואמר: ‘תעשה את זה'. התחלתי לקרוא את הטקסט בקולו של בגין ונהייתה דממה בחדר. פתאום מוטי צעק בהתלהבות: ‘זה נהדר! ככה תעשה את זה!', כך נולד חקיין".
בשתי העונות שלה הייתה “ניקוי ראש" לסאטירה הבולטת והמהפכנית בטלוויזיה הישראלית ולאימת הפוליטיקאים. היא הפכה את משתתפיה, בראשם צפיר, רבקה מיכאלי, דובי גל, איציק בן מלך, עליזה רוזן וספי ריבלין לכוכבים. “בתוכנית השנייה הצעתי לחקות את מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר", הוא מספר. “זה היה כשמצאו במלון שבו התאכסן בעת ביקורו בישראל פרג שממנו מכינים אופיום. קראנו לקטע ‘קיסינג'ר מסטול', וזה היה פצצה. בתוכנית השלישית חיקיתי את יצחק רבין, שהיה ראש הממשלה, וברביעית לקחנו את הסאטירה צעד אחד קדימה כשחיקיתי את נשיא המדינה אפרים קציר, שבפליטת פה דיבר על פצצה גרעינית. אצלנו הוא חשף זאת בוועידת בוטנים בגדרה. זה היה קטע שהרגיז הרבה אנשים, שכעסו איך עושים מהנשיא סמרטוט. אז כבר התחילו להכיר בי כחקיין בולט".
עד שנות ה־2000 חיקה צפיר כמעט כל פוליטיקאי שפעל בארץ. הוא אף יזם פרויקט חיקוי שאפתני בתוכנית “סיבה למסיבה", כשביצע את השיר “עם אחד שיר אחד" כשהוא מחקה פוליטיקאים רבים בהם שמעון פרס, אריק שרון, יצחק רבין, יצחק שמיר, דוד לוי ומנחם בגין. “השיר הזה היה תקדים עולמי", הוא אומר. “לא היה דבר כזה בעולם. בביצוע ל'שיר אשיר בגשם' הרקדתי את יצחק שמיר ושמעון פרס בריקוד סטפס. עד היום אני מופיע עם החיקויים האלה בהופעות הבידור שלי, כשכיום אני אוהב בעיקר לחקות את בוז'י הרצוג".
בשנת 1996 הצטרף צפיר לצוות הסאטירה הפוליטית “החרצופים" של אפרים סידון, שרצה במשך חמש עונות והתבססה על דיבוב בובות וחיקויי פוליטיקאים. בנימין נתניהו הוצג בה כשקרן, הססן וכנוע לאשתו שרה; רפאל (רפול) איתן הוצג כלוחמני ורפה שכל, הנוטה לכחכח בגרון; אביגדור ליברמן הוצג כאדם פראי ולא יציב; אהוד ברק כאדם לא החלטי; דוד לוי כבכיין ומתפטר סדרתי; שמעון פרס כזקן נרגן; ודן מרידור כהססן ופחדן. “היה לנו מערכון שבו עשינו מדוד לוי זונה, כי הוא עבר מהליכוד למערך, וזה אולי הרג לו את הקריירה", אומר צפיר. “בכלל, היו שם מערכונים שחיסלו קריירות - החיקוי של דן מרידור, למשל. עד היום הוא לא סולח לי עליו. כשאנחנו נפגשים, תמיד בחיוך הוא אומר לי: ‘אתה הרסת לי את הקריירה'".
איך לדעתך הפוליטיקאים מקבלים את החיקויים שלהם כיום?
“כיום הם מבינים שאם לא מחקים אותם - הם לא קיימים. בעבר הם נעלבו עד עמקי נשמתם, בעיקר נשיאי המדינה. זה היה כמו ‘לשרוף את הדגל'. כיום פוליטיקאים רוצים שיחקו אותם ב'ארץ נהדרת', זה כבוד בשבילם".
איך אתה נכנס לדמות?
“צריך כישרון לזה. הגישה שלי הייתה להיכנס לראש של הדמות, ללמוד אותה כמו שאנחנו כשחקנים יוצרים דמות על הבמה: לומדים אותה על ההתנהגות שלה, הפחדים שלה, השמחות שלה וההומור שלה. בחיקויים צריך לזהות את החולשות שלהם ולהיכנס בהן חזק. אני עושה את הדמות שחצי ממנה היא מערכון של שייקספיר וחצי קריקטורה. אני חושב שבהקשר זה השארתי סוג של מורשת, שמלווה אותנו עד היום בין היתר ב'ארץ נהדרת'".
חיבוק ממשה דיין
לפני שצפיר חיקה את רבין, מוטי גלעדי היה שם. הוא התחיל לחקות אותו עוד בתקופתו כרמטכ"ל במלחמת ששת הימים. “דני רווה כתב לי מערכון מדהים והופעתי עם החיקוי לראשונה ב־1968 בהופעה בפני חיילים בתיאטרון ענק בעזה", אומר גלעדי. “לימים יצא לי לבצע את החיקוי בפני רבין והוא קיבל את זה יפה מאוד".
הבית שבו גדל גלעדי היה לדבריו של “מפא"יניקים שרופים". “כשהייתי בן 7, כבר יצא לי חיקוי של בן־גוריון מהגרון", הוא אומר. “בהמשך חיקיתי את שאר הכוכבים, גולדה מאיר ולוי אשכול. ואחר כך נוספו גם פנחס ספיר ומשה דיין. חצי שנה לפני שנפטר הופעתי בבלגיה בערב יום העצמאות ודיין היה שם. בסוף המופע הוא חיבק אותי ואמר שאהב את החיקוי".
אחד החיקויים הבולטים שלו היה של ח"כ ירוחם משל, מזכ"ל ההסתדרות. “אבא שלי היה מיודד איתו", הוא מספר. “ערב אחד הוא הגיע למופע שלי בהיכל התרבות. באמצע החיקוי שלו ניגשתי אליו. אשתו נקרעה מצחוק, אבל הוא היה עם פרצוף קפוא. כעבור כמה ימים הוא פגש את אבא שלי ואמר לו: ‘הבן שלך שובב'".
גלעדי מזכיר גם את החיקוי של מנחם בגין שעשה ב־1984, ביוזמת “מעריב" לכבוד פורים. “זה היה בתקופה שבגין הסתגר בבית", הוא מספר. “'מעריב' החליטו לעשות מתיחה. הם איפרו אותי כמו בגין והסתובבתי ברחבי הארץ במשך 20 שעות עם לימוזינה ושיירת שומרים. נראיתי כמוהו ודיברתי כמוהו. החזקתי תינוקות שנשים הביאו לי וחילקתי חתימות. כולם האמינו שאני בגין. בסוף החיקוי, כשהסרתי את האיפור, פרצתי בבכי. זה היה מאתגר נפשית להיכנס לדמות. מעבר לחיקוי, זה להפוך להיות אותו אדם, לא לצאת לרגע מהדמות".
הוא גם חיקה לא מעט את נתניהו ופרס. “שמעון אהב את החיקוי", אומר גלעדי. “בשבעה שלו בנו חמי ביקש ממני לחקות אותו, כדי לשמוע את קולו של אבא שוב. זה היה מרגש מאוד". גם היום הוא ממשיך לחקות פוליטיקאים. “סגנון הדיבור והדיקציה של הפוליטיקאים השתנה ונעשה פחות מעניין לחקותם. מי שכן מעניינים לחקות ווקאלית הם ליברמן ופוטין. חיקוי אחרון שעשיתי ותפס ממש חזק הוא של דונלד טראמפ".
מה אתה חושב על החקיינים של היום?
“כיום אנחנו רואים בטלוויזיה חבר'ה צעירים ומוכשרים. הם לא עושים חיקוי אלא יותר פרפראזה לדמות. הם מאופרים כמותה ונראים כמותה, אבל לא מדברים כמותה אלא מקצינים את החיקוי. זה לא חיקוי במובן המסורתי של המילה. חיקוי עבורי הוא לא פרפראזה ולא פרודיה, אלא משחק. זה להיכנס לנבכי נשמתו ולגופו של האיש שאני מחקה, להבין מה אופף אותו. וכשאני נכנס לתפקיד, גם אם יקרה לי משהו לא צפוי כמו מכנסיים נופלים, אגיב כמו שהאדם שאני מחקה היה מגיב. בתקופה שלי, עשיתי את החיקויים בלי פאות ובלי איפור. רק מאוחר יותר כשבטלוויזיה השתמשו באביזרים הלכתי עם הזרם. ביצעתי את משה דיין בלי פאה ובלי רטייה, רק עם עין עצומה ופה קצת מעוות. זה עבר וקיבל גושפנקא דרך הרדיו, לא דרך הטלוויזיה".
חקיינים נוספים שבלטו בשנות ה־80 וה־90 היו יוסי ברק, אסנת וישינסקי, אבי בהט, אבנר דן ויוסי חן. החיקויים שלהם הצליחו אז, אבל לא שרדו את מהמורות הזמן.
הקול הוא הכל
בקיץ 2001 החל אלי יצפאן, מהבדרנים המובילים במדינה באותה תקופה, להנחות תוכנית אירוח יומית בערוץ 3 של הוט בשם “יצפאן". בתוכנית הוא חיקה שורה של פוליטיקאים. “התוכנית שודרה בשידור חי והתאמנו את עצמנו למה שקרה בארץ ובעולם, גם מבחינה פוליטית וחברתית ולכן נאלצתי להתמודד עם דמויות פוליטיות", מספר יצפאן. “זה היה די מאתגר".
איך נכנסת לדמות?
“בכל פעם, בדרך לאולפן הייתי עובד על החיקוי לפי מה שזכרתי. לא הייתי יושב וצופה בקלטות אלא נטו מזיכרון קולי בלבד. מלבד הקול, שמתי דגש על תנועות הגוף, על המניירות והלבוש".
מה היו תגובותיהם של מושאי החיקוי?
“היו מי שהתנהגו באצילות. מעולם לא שמעתי תלונה מאריק שרון ז"ל ולא משמעון פרס ז"ל, אבל היו שרים שזה עשה להם קצת אי־נחת, אבל הם הבינו בסוף שזו תוכנית בידור, שלא באה להשפיע או לשנות ואין פה שום דבר שמטרתו לפגוע ברמה האישית. צחקנו על דברים שהיו חלק מאורח חיינו באותן שעות, לפעמים לא פשוטות, של פיגועים וימים קשים. התוכנית הייתה מעין קרש הצלה קומי, והחיקויים היו חלק מזה".
על אחד החיקויים הבלתי נשכחים היה אחראי מיקי גבע, שחיקה בסוף שנות ה־90 את השר לשעבר מאיר שטרית וטבע את מטבע הלשון - “אני יכול לנסות". “ב־1998 התקשרתי לעורך 'החרצופים', סיפרתי לו שאני קומיקאי וחקיין והצעתי לו את עצמי", אומר גבע. “שלחתי לו קלטת עם חיקויי פוליטיקאים שעשיתי. הוא התלהב ואמר שיש לי כישרון ושאם טוביה צפיר לא יוכל להגיע מתישהו - הוא יתקשר אליי".
בינתיים גבע המשיך לחרוש את במות הארץ במופעי סטנד־אפ, שבהם שילב גם חיקויי פוליטיקאים, בעיקר של שטרית, שלמה בניזרי, אריה דרעי וטומי לפיד. “ארז טל, שהייתה לו אז את התוכנית ‘רק בישראל', הגיע לראות אותי", מספר גבע. “הוא נדלק על החיקוי של מאיר שטרית, שזה בכלל חיקוי של דוד שלי שמדבר כמו מאיר שטרית. הוא הזמין אותי לעשות פיילוט אצלו בתוכנית. החיקוי התקבל מעולה והפך לפינה קבועה. שטרית קיבל את החיקוי הזה מעולה והפך משר שאף אחד לא ידע מי הוא לאחד השרים הפופולריים באותה תקופה, לסוג של סלב".
אחד ממושאי החיקוי של גבע היה יאיר לפיד, אז עיתונאי ומגיש טלוויזיה פופולרי. גבע ממשיך לחקות את לפיד, גם היום. “פעם החיקוי הציג את יאיר כליצן, וכיום כפוליטיקאי. במהלך השנים הוא שינה את הקול ואת תנועת הגוף שלו ולכן החיקוי השתנה בהתאם", הוא אומר.
גבע מסביר כי כשהוא ניגש לעבוד על חיקוי, יש שלושה פרמטרים שלפיהם הוא עובד: קול, תנועה וויזואליה. “חושבים שהמראה הכי חשוב, אבל עבורי זה הכי פחות חשוב", הוא מסביר. “יש פה עבודה של מאפרת ושל הפרצופים שאתה יכול לעשות. לדעתי הכל מתחיל בקול. לכל אדם יש לחן וכל אדם שר שיר כשהוא מדבר, יש לו תווים שהוא חוזר עליהם. המטרה היא למצוא את הניגון הזה. למשל שטרית חותך את הדיבור בסוף המשפט בצורה מהירה ולא ברורה. אחר כך צריך להסתכל איך הוא מזיז את הפה, את הגבות, העיניים והגוף. הממד השלישי הוא המראה. אני דואג שהחיקוי שאני עושה יהיה ברמה הכי מדויקת שאפשר. אם אני לא יכול, לא אגש לזה. הדיוק חשוב לי מאוד".
מתיחה טלפונית
השחקן והחקיין יוסי וידר פרץ לתודעה הציבורית הודות למתיחות הטלפוניות. ב־2007 חיקה את שמעון פרס כשהתמודד מול ראובן ריבלין על תפקיד נשיא המדינה. “זו הייתה מתיחה שכמעט שינתה את תוצאות הבחירות לנשיאות", הוא אומר. “בוקר אחד אמרתי לאשתי ‘מה יהיה אם פרס לא ייבחר לנשיא המדינה? זה הצ'אנס האחרון שלו לזכות'. החלטתי להעביר לריבלין מסר מפרס. צלצלתי לעוזר של רובי, שהאמין שאני פרס, והעביר את הטלפון לרובי. אמרתי לו 'תראה, אני עושה צעד מאוד קיצוני. הייתי מבקש ממך, אם תוכל לדחות את המועמדות שלך, כי אתה מבין שאם לא אבחר יתחילו להשמיץ אותי בקריאות לוזר'. רובי האמין ואמר: ‘תראה, שמעון, לא פגעת בלב אטום. תן לי כמה שעות לחשוב ואני מבטיח לך תשובה בסוף היום'. בשלב מסוים פחדתי להסתבך. פניתי ליעקב אילון, שהבטיח לסדר את העניינים בתנאי שאתן לו בלעדיות לשדר את המתיחה במהדורת החדשות בערוץ 10 דאז. יעקב סידר את העניין ופמפם את החיקוי בתקשורת. רובי אמר שעד שיעקב לא סיפר לו שזה חיקוי - הוא לא ידע".
ב־2017 מתח וידר את אמנון אברמוביץ', כששוחח איתו בקולו של אהוד ברק. לטענת רבים המתיחה עברה את גבולות הטעם הטוב, כשהגחיכה את נכותו של העיתונאי. וידר התנצל אז. “אני מנסה כמה שפחות להקצין את הדמות. קל יותר להצחיק כשאתה עושה את הפוליטיקאי בתור קריקטורה, ואני שם לב לקטנות ולחיתוכי הדיבור. זו השריטה שלי", הוא אומר. “הפעם הראשונה שבה ראיתי חיקוי של פוליטיקאי הייתה כשטוביה צפיר עשה חיקוי של רבין ב'ניקוי ראש'. הוא שם דגש על האינטונציה ופחות על הגרון, ואני שמתי דגש על גרגורי הגרון הקטנים של רבין. ב'ארץ נהדרת', למשל, מתבססים יותר על הלוק ופחות על הדברים הקטנים שאני מדבר עליהם, כי זה מאוד קשה. חיקוי דורש השקעה ומאמץ".
איך הפוליטיקאים שאתה מותח ומחקה מגיבים?
“אני מחקה אותם מתוך הערצה גדולה ולא מתוך רצון לצחוק עליהם. אף פעם לא חיקיתי פוליטיקאי מתוך רצון ללעוג לו או להעליב אותו. הפוליטיקאים אוהבים שמחקים אותם. לפעמים פוליטיקאים מזמינים ממני חיקוי. ישראל כ"ץ למשל אמר לי: ‘נו, וידר, תעשה חיקוי שלי, אין לי כמעט אף חיקוי'. עמיר פרץ אוהב את החיקוי ולפעמים מבקש שאעשה את החיקוי מולו. הוא אוהב שצוחקים עליו".
שיעול וחרטוט
כיום תוכנית הסאטירה הבולטת היא "ארץ נהדרת", המשודרת בקשת מ־2003. “החיקוי הראסמי הראשון שעשיתי בתוכנית היה של משה קצב", מספר אלי פיניש, המשתתף בה מהעונה הראשונה. “כשרק התחלתי לשבת על הדמות, קלטתי שמדובר באדם שאיך שהגיע למוסד הנשיאות, אמרו לו: ‘כדי שתישמע ממלכתי, תדבר עכשיו בצורה רהוטה, מאוסה ומאולצת'. זה ממש דבילי בעיניי, כי אנשים הרי מבינים ושומעים שהוא לא פשוט ולא קליל. ליאיר לפיד, שגם אותו אני מחקה ב'ארץ נהדרת', זה עובד טוב, כי הוא מדבר כמו שדיבר קודם, כמו בנאדם רגיל. אבל קצב לא השכיל להבין זאת ועטף את עצמו במניירות, וזה בא לידי ביטוי בחיקוי. מולי שגב, היוצר והעורך הראשי, ואני אמרנו לעצמנו שככה צריך להיות החיקוי שלו, של מישהו שמשתדל יותר מדי להישמע ממלכתי ומנותק מהעם".
לדבריו, הפוליטיקאים לא ממש אוהבים את החיקויים שלהם: “בסופו של דבר הם אנשים וזה נוגע בהם. לא כיף לראות שמישהו נכנס מתחת לעור שלך, לובש את העור שלך לשעה־שעתיים, עושה מה שהוא רוצה וממשיך הלאה. מצד אחד אין להם ברירה, כי הם המנהיגים שלנו ולהם נתנו את הכוח, אז הם צריכים להיות מוכנים לביקורת ולצחוק, ומצד שני הם בני אדם עם רגשות, משפחות וחולשות. אני לא מאמין לאף חבר כנסת, אף שר, אף פוליטיקאי, ואף ראש ממשלה שאומר שהוא אוהב את החיקוי שלו. הוא יכול עם הזמן לקבל ולהשלים איתו, אבל לא לאהוב אותו".
בוא נדבר על החיקוי של ראש הממשלה יאיר לפיד.
“אני חווה אותו כרגע כסופר־ממלכתי וגם סופר־עממי. הוא מנסה לשדר ממלכתיות וחוסר לחץ, יותר נינוחות ורוגע. הוא משדר לקהל הבוחרים שהוא ראוי להיות איפה שהוא נמצא ומצד שני יש לחץ, כי הוא יודע שביבי נושף לו בעורף חזק. בדמות הוא לא רק ראש ממשלה, אלא גם אדם חברתי ועם זאת מנסה להריח כל מה שנמצא מולו. יאיר, לדעתי, לומד ממש מהר איך להיות מנהיג. אני חושב שהוא עסוק בלמידה יומיומית ומגלה על עצמו שיש לו את זה, וזה בא לידי ביטוי בחיקוי".
מה הקו המנחה אותך כשאתה ניגש לחקות פוליטיקאי?
“אני מנסה להבין מה המנוע של האדם שאותו אני מחקה, מה המנוע הרגשי, הקומי וההתנהגותי שלו, מה הוא מנסה להסתיר ומה לקדם, ודרך זה אתה רואה מי הטיפוס. יש כאלה שהם מנהיגים ויש כאלה שמנסים להיות מנהיגים, יש כאלה שמדברים יפה אבל לא מושכים, ויש כאלה שהאנרגיה שלהם מדברת אבל הדיבור שלהם מרחיק. ואז, אתה לוקח דבר או שניים, בדרך כלל את הדיבור ושפת הגוף, וכמובן את הכוונה ואת ההסתרה. כשעשיתי את פואד בתקופה שבה התחילו לחקור אותו, הבנתי ששווה לי בדמות שלו להשתעל, לא לדבר ברור, לחרטט. מצד אחד הוא כאילו אומר ‘עשיתי את שלי ואתה תרגיע את השאלות שלך', ומצד שני קשה לו עם הביקורת, לכן הדמות שלו כוללת מקסימום שיעול וכמעט אפס דיבורים. בעיקר התחמקות".
בן־גוריון, שמיר ונתניהו הם רק חלק מהפוליטיקאים שעידו מוסרי מחקה בתוכנית הסאטירה “היהודים באים". בתוכנית מערכונים המגוללים את ההיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל, החל מתקופת התנ"ך ועד היום. “כשהייתי ילד, טוביה צפיר היה הגיבור שלי", אומר מוסרי. “אחי טל ואני היינו מחלקים בינינו את חיקויי הפוליטיקאים. כשהצטרפתי ל'היהודים באים', חיקיתי פוליטיקאים לראשונה באופן רשמי, ויכולתי לבוא לידי ביטוי באופן מקצועי".
החיקוי הראשון של מוסרי היה של בן־גוריון, “דמות קלאסית נושנה שכבר ראינו חיקויים שלה", הוא אומר. “מצאתי את עצמי עוסק בתחקיר, צופה בראיונות איתו ומנסה לדייק את החיקוי. ככל שהעונות התקדמו, הכתיבה השתנתה והדמות נהייתה יותר ויותר משוגעת והקצינה למקומות ממש אבסורדיים". גם דמותו של שמיר בגילומו הקצינה, “עד גבול הג'רי לואיס", הוא אומר.
מוסרי עסק בדיבוב בתוכנית “מדינת הגמדים", ששודרה בכאן 11 ב־2017 והייתה ניסיון ליצור גרסה עדכנית ל"החרצופים", תוך שימוש בבובות בתלת־ממד. “אחד החיקויים שעשיתי היה של אהוד ברק. עורך התוכנית אבי כהן אהב כל כך את החיקוי, עד שהפך את ברק למנחה התוכנית", הוא אומר. “הדיבוב מאתגר יותר וגם מאפשר להשתולל יותר. זה חלק מהקסם שיש בחיקוי פוליטיקאים - קסם שלא פג מעולם".