״שיטפון״ (״HIGH WATER״), נטפליקס
במפתיע, "שיטפון" היא סדרה מתקנת עוול שנעשה זה שנים להגמוניה המושמצת בידי אבישי בן חיים. וזה ברור למה. בימים אלה תתקשו למצוא אירוע ציבורי כלשהו - נגיד טקס ממלכתי או משחק כדורגל למשל - הדורש, נאמר, את שירת ההמנון, שהזמר בו אינו, נגיד, משה פרץ, אלא, נגיד, אילנית.
ישראל הקרויה "הראשונה" אליבא דבן חיים, בשם אותו עוול קדמון ידוע, נדחקה אל השוליים. איבדה את ההגמוניה והפכה רק לסגנית. בכל תחום ותחום: בסרטים, העבריין מדבר בח' וע'; במוזיקת ישראל השנייה - גם אם הטקסט גרוע יותר ממחריד - השיר מתפרץ מיד לרשימת הפלייליסטים. רק לבדיחה מותר עדיין לפולנים להיכנס.
ולכן, באופן מוזר, אף על פי ש"שיטפון" היא סדרה המתבססת על אסון אמיתי שהתרחש בפולין בשנת 1997, יש בה משהו מחמם לב. משהו שמזכיר - לפחות לחלקנו - את בית סבא: החליפה המרופטת שהלכו איתה גם לשירותים, המגבעת האפורה, הנימוסים - לנשק יד לגברת, לפני כמובן שנעצו את הסכינים זה בזה, החשבונאות המשפחתית לשנים רבות אחר כך, הריהוט הדל, וסבא אומר לסבתא "דובז'ה", כלומר בסדר. אלו היו הימים.
"שיטפון" היא סדרת דרמה מצוינת בת שישה פרקים המתארת את הימים לפני עליית מפלס נהר האודר שלחופיו שוכנת העיר ורוצלאב, את השתפנות הפוליטיקאים והבריחה מאחריות בשאלת ההחלטה אם לפוצץ סוללות במישורים מאוכלסים בדלילות כדי למנוע את אסון הצפת העיר - פעולה שלא נעשתה בסופו של דבר, וורוצלאב הפכה לאגם אחד עצום שהביא למותם של עשרות ולנזקים במיליארדים רבים.
בסדרה נעשה שימוש בצילומים אותנטיים מהעיר המוצפת ובתפאורה שנבנתה לצילומים הנוכחיים. במים לא חסכו שם, והתוצאה לא פחות ממרשימה ומעניקה לצופה תחושת אסון אמיתית. הדמויות עשויות כהלכה, לבושות כהלכה ומשחקות כהלכה ונראות כאילו התיישבו זה עתה לארוחת שבת במשפחה המורחבת שלי. אפשר כמעט להריח את הצימעס והפופיקלאך, גם אם זה לא מוצא חן בעיני אבישי בן חיים. גם אוהבי קוסקוס ייהנו. לא להחמיץ.
לראות או לוותר: לראות. לגמרי. נשארו עוד כמה כדורים במחסנית של ישראל הראשונה.