נדין אבו לבן תמיד ידעה שתרצה להשתלב בעולם התקשורת. "אני זוכרת את עצמי בגיל צעיר כותבת מאמרי דעה ומכינה כתבות על כל מיני נושאים שעל הפרק", היא מספרת. "כשהיינו צופים בטלוויזיה, כמעט לא היו נשים על המסך, אז ערביות? זה תמיד היה תחום שהסתכלו עליו כעל מאוד נפוטיסטי. את צריכה את הקשרים שלך כדי להיות בגלי צה"ל, וידעתי שאני לא אמצא את עצמי שם, אז איך אגיע? כנראה שלא".

אלא שכיום אבו לבן היא לא רק כתבת ב"הארץ" וב"דה מארקר", אלא גם הפרשנית הערבייה הראשונה של המונדיאל מטעם תאגיד השידור הציבורי "כאן 11" ושליחת התאגיד לקטאר, משם היא תשדר את המשחקים בשבועיים הקרובים.

אבו לבן, 24, גדלה בבאר שבע. עד גיל 5 היא בכלל לא דיברה עברית והתחנכה בגן בדואי ברהט. אחר כך למדה במוסדות חינוך יהודיים. את דרכה לתקשורת סללה אבו לבן, בוגרת תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון ותואר שני בתכנון ערים ואזורים מהטכניון, דרך המיזם "הארץ 21" של עיתון "הארץ", ששם לו למטרה לקדם כותבים וכותבות מהחברה הערבית. "ראיתי בפייסבוק מודעה של התוכנית הזאת, אבל הבנתי שנחוץ ניסיון קודם, ולי לא היה כזה", היא מספרת. "הייתי במקום כזה בחיים שכבר הבנתי שאני רוצה לפרוץ החוצה, ושזה הזמן שלי לשלב הבא בקריירה. ראיתי מי האנשים שהגישו מועמדות לתוכנית וחשבתי שאין לי בכלל סיכוי. אלא שאז קרתה הפתעה, ואחרי הראיון שהיה לי קיבלתי שיחת טלפון שמאוד שימחה אותי".

ההתחלה הייתה אמורה להיות אטית והדרגתית, אלא שמבצע "שומר החומות" במאי 2021 שינה את התמונה. "זה בדיוק היה השלב שבו היה צריך את הכתבים מהחברה הערבית שיביאו סיפורים מהשטח, ואני זוכרת שזה היה פשוט לקפוץ למים וללמוד לשחות לבד, ותוך כדי תנועה", היא מספרת. "לפני זה בחיים לא כתבתי לתקשורת העברית, ופתאום בכל שעה קיבלתי טלפון לעשות כתבה, או להביא ציטוט או לעשות ראיון".

איך חווית את זה?
"זו הייתה תקופה מזעזעת, אבל ברמה האישית זה הדבר שהכי הביא לי דחיפה קדימה לקפוץ למים, להבין מה אני עושה, ללמוד מהטעויות שלי בתוך שעה. עשיתי טעות - בראיון הבא שהוא עוד עשר דקות אני מתקנת אותה".

דברו איתנו

טבילת האש שלה בסיקור ספורט הייתה כשסיקרה באותה תקופה את פרשת מונאס דאבור ונבחרת ישראל בכדורגל. כזכור, בזמן אירועי "שומר החומות" העלה דאבור, כדורגלן ערבי ישראלי ואז שחקן בנבחרת ישראל, פוסט עם תמונה של כיפת הסלע וציטט את הקוראן: "אל תחשבו שאללה מעלים עין ממבצעי העוולה, הוא רק ממתין ליום הדין". בהמשך הוא טען שבפוסט שלו הוא הביע מחאה על שימוש מופרז בכוח של כוחות הביטחון הישראליים, אך הפוסט הוביל לתגובות זועמות מצד הציבור בישראל. בסופו של דבר, ביולי 2022 פרש דאבור סופית מהנבחרת.

תמיד הייתה לך זיקה לספורט?
"אני אוהבת כדורגל מגיל צעיר, אחי ובן דודי שיחקו פעם כדורגל, ומי שבקיא בתחום מכיר את שם המשפחה שלנו מהעולם הזה. הכתבות הראשונות שעשיתי היו מן הסתם קשורות לספורט כי זה היה תחום שקרוב אליי, אבל גם כתבתי על פוליטיקה, אני גם כותבת על נדל"ן, וגם סיקרתי את תחום התרבות בתוכנית 'סוכן תרבות' של קובי מידן. אני לא מגבילה את עצמי לתחומים, אבל ספורט הוא באמת משהו שכולם יודעים שהוא 'של נדין'. יש לי אהבה גדולה לתחום הזה".

מדברים על פרשנית ערבייה ראשונה במונדיאל, אבל פרשנית במונדיאל בכלל היא עניין נדיר.
"אני יודעת שאני חד־קרן - אני גם אישה, גם ערבייה, וגם מסקרת ספורט. אני יודעת שזה טוב להם כמו שזה טוב לי. כשדיברו איתי מהתאגיד, הרגשתי ששאלו אותי שאלות שלא ישאלו גבר: בדקו אם אני מבינה בכדורגל, אם אני יודעת ברמת הקבוצות והשחקנים שהגיעו למונדיאל, שמינית גמר, איך הדבר הזה עובד. לאורך כל הדרך תמיד אנשים רוצים את הגושפנקה ולהבין אם את באמת מבינה בכדורגל או שאת על תקן מדבקה. בסוף אני פה במונדיאל לא כי זה קורה במדינה ערבית. אני פה במונדיאל כי אני מבינה בכדורגל, ולאור העובדה שזה קורה במדינה ערבית - אני יכולה להביא רובד שאחרים לא יכולים להגיע אליו, מבחינת שפה ועולם. בתור ערבייה יש לי הבנה של התרבות שהיא הרבה יותר עמוקה ומושרשת. אני מבינה את המשחק ומביאה את הזווית שלי לסיפור הזה, לא מתיימרת להחליף שום פרשן בכיר ומכובד. אני רוצה לבוא ולדבר בצורה הוליסטית, ואולי זו הזווית הנשית של הכדורגל. זה רובד יותר הוליסטי ועמוק ממה שאנחנו רגילים בדרך כלל".

דיברו רבות לקראת המונדיאל על היכולת של העולם המערבי לקבל את התרבות המוסלמית, למשל בהקשר לאיסור של קטאר על מכירת אלכוהול והזעם שזה עורר בקרב אוהדים. את מרגישה שיש גזענות?
"לעולם המערבי המון ביקורת על קטאר. הם מרגישים שחטפו להם את המונדיאל. אבל בפעם הקודמת זה היה ברוסיה, זה לא היה יותר טוב מקטאר. יש פה המון ביקורת שחלקה מוצדקת, אבל לשים היילייט על הסיפור הזה של האלכוהול זה לא מוצדק. קטאר היא קטאר, ואי אפשר להגדיר אותה במילים שאנחנו מכירות. לא נראה כזה מונדיאל אי פעם".

לא פעם נשמעת ביקורת על כך שפרשנים ערבים מוזמנים לאולפנים רק על תקן פרשנות לנושאים ערביים. מהי עמדתך לגבי זה?
"זה נכון, אבל אני לא רוצה לזנוח את הנושאים הקשורים לחברה הערבית לחלוטין. אני רוצה לדבר על מה שקורה בחברה הערבית, כי ברוב חדרי הדסק בגופי תקשורת שונים אין ערבים. אז בואו דברו איתנו ולא עלינו. כל הזמן יושבים אנשים בפאנלים ומדברים על החברה שלך באפס ידע. בבחירות הקודמות כולם הספידו את מנסור עבאס, אבל אז הוא לא רק עבר, אלא שינה את המפה הפוליטית. אנחנו ידענו שהוא עובר, ידענו שיש לו הרבה מצביעים. הרגשנו את השטח. אז הבנתי כמה לא מכירים אותנו. כמה אוהבים לדבר עלינו ולהניח את ההשערות הסטריאוטיפיות האלה. אני רוצה לשלוח זרועות להרבה תחומים, לא להישאר רק בחברה הערבית, אבל לפעמים יש בעירה פנימית בגלל שהגיעו מים עד נפש, ואז אני מרגישה שיש לנו המון מקום לדבר על החברה הערבית ולשקף את המציאות שלנו בעיניים שלנו".

פני החברה

לדברי אבו לבן, היא נתקלת רבות במשפט "את לא נשמעת ערבייה". "אמרו לי את זה לפני עשר דקות", היא אומרת. "אם רק היה לי שקל על כל פעם שהיו אומרים לי את המשפט הזה. זה עושה משברי זהות מטורפים. בילדותי, באר שבע לא הייתה עיר מקבלת ומכילה. אנחנו היינו הערבים היחידים בשכונה, גרנו בשכונה די טובה. אבא שלי מהנדס, אמא שלי מורה, והם גרים בבית פרטי כבר 30 שנה. תמיד היינו הגויים של שבת, אף שאנחנו בקשרים מאוד טובים עם השכנים. אבל אם אחזור לתקופת בית הספר, להיות ערבייה בבית ספר יהודי זה לא קל. רק בדיעבד אני מתחילה להבין את ההבדלים. בבית הספר שגדלתי בו לא הייתה הבנה לזה. אני זוכרת שיעור שבו מורה אמרה לילד: 'מה, אתה ערבי?', כמילת גנאי. זו הייתה באר שבע של פעם. הייתי צריכה לשחק את המשחק, לא יכולתי להגיד את הדעות שלי, קצת התביישתי לפעמים, הייתי אומרת לאמא שלי לא לדבר איתי בערבית. רציתי שישכחו שאני ערבייה. לפעמים הייתי קמה בבוקר ואומרת: למה דווקא אני. כשלמדתי באוניברסיטה, עבור היהודים הייתי הערבייה, ועבור הערבים - היהודייה. תמיד שמו אותי בסימן שאלה: מי את, מה את. לא תמיד קלטו שאני ערבייה והייתי צריכה לשים את זה על השולחן".

את מגרש הספורט רואה אבו לבן כמראה לחברה הישראלית. "אולי יש כאלה שייקחו את התחום הזה באופן שטחי, אבל בעיניי הוא משקף את החברה", היא אומרת. "כדורגל הוא המשחק של העם, הוא מוציא המון אמוציות, אהדה שלוקחת אנשים למקום קיצוני. וגם אני כאוהדת, ככתבת שמסקרת כדורגל, כאישה במגרשים, חווה את זה על בשרי. במגרשי הכדורגל, בניגוד לחיים עצמם, אין פוליטיקלי קורקט, ושם את חווה ומרגישה את פניה של החברה".