יוצר הריאליטי המצליח של "קשת 12", יורם זק, שב לאחרונה למסך עם הפורמט החדש "הקבוצה", כשהוא בוחר להכניס אותנו למעין ניסוי, שמטרתו "לבחון עד כמה אפשר להתאהב במין השני בלי המשיכה החיצונית שמשחקת תפקיד מרכזי במערכות היחסים של כולנו".
מי שלא צופה ב"הקבוצה" מפסיד את אחת מתוכניות הריאליטי הכיפיות
שונה מתוכניות הריאילטי הקודמות של זק, הפעם התפאורה לא מושקעת או מורכבת ולא נבנתה במיוחד, אלא נבחר קו פשוט של דירות אותנטיות שם מתגוררים הרווקים והרווקות ובהן מתרחשת רוב העלילה. הפעם אין מריבות מכוערות או אלימות שיביאו לנו אקשן למסך, אלא נטו רגשות של אהבה, חיזור, דחייה ואכזבה. עם פרסום תוצאות הרייטינג של הפרקים ששודרו עד כה, נראה כי על אף כשבקשת ניסו בכל הכוח להציג לקהל פורמט חדש, הניסוי (החברתי) לא הצליח. פרק הפתיחה של "הקבוצה" הציג נתון חלש במיוחד עבור פרק בכורה של ריאליטי חדש ומפומפם, כשהוא מקבל 13.9 אחוזי צפייה בלבד ו-370 אלפי צופים. בפרקים שאחרי צנחו נתוני הרייטינג על מתחת לרף המביך של 10 אחוזי צפייה, ודאי לא מה שציפו לו בזכיינית.
בדקנו עם מומחי טלוויזיה ותקשורת מה היו הסיבות לכישלון של "הקבוצה"ברייטינג? מהם הגורמים שיש בתוכניות ריאליטי אחרות שלא עבדו כאן? מדובר בפורמט זול מאוד, כמה מצלמות בבתים של אנשים ותכתובות (פלוס דייט באתר אקזוטי שעולה קצת יותר) - אולי לא מדובר בכזו אכזבה לעומת ההשקעה? ואולי זו תוכנית שבכוונה שובצה לימי המונדיאל?
"ב'הקבוצה' ההתחכמות היא בעיקר בהוצאת מרכיב משמעותי בשידוך ומפגש רומנטי – הנוכחות הפיזית והמפגש של פנים-מול פנים של זוגות בתוכנית ריאליטי של שידוכים", אומר ד"ר מתן אהרוני, מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "זק טעה לחשוב כי אפשר לקחת מאפיין שעבד בתוכנית ריאליטי של שירה (The Voice) – שבה נעדרה לרגע חזותה של הדמות ונותר רק הקול – וליישם זאת לאורך תוכנית שלמה בתת-סוגה אחרת. אך מה שנוצר הוא קודם כל תחושה של פאסיביות והיעדר אנרגיה בקרב דמויות שנשארו בודדות ומסוגרות בחדר קטן. במצב זה נעדרה דינמיקה קבוצתית אמיתית ותזזיתיות הנדרשת בתוכניות מסוג זה. התחושה שנוצרת כשאין מפגשים פיזיים בין אנשים היא של כבדות וחסרה דינמיקה קבוצתית אמיתית שמתאפשרת רק בזכות נוכחות אנושית באותו מרחב פיזי".
"לזה נוספו גם עוד כמה מרכיבים לא מתאימים לתוכנית שידוכים. קודם כל, יטען כל יוצר ומפיק בתחום התוכן כי שם התוכנית הוא מרכיב מהותי להצלחת התוכנית. השם 'הקבוצה' לא נראה מתאים לתוכנית שידוכים ולא מעורר סקרנות או אפילו מאפשר לזכור את התוכנית ואת מהותה", מוסיף אהרוני. "מרכיב מהותי נוסף הוא הליהוק, שצריך להיות מדויק. בפרק הראשון נחשפו הצופים לדמויות שחוקות שכבר אינן מעוררות עניין או סקרנות – הן כולן אותו סוג של אנשים – יותר מדי יפים, מוצלחים, עשירים ותל אביבים. בתוכניות ריאליטי יש ללהק דמויות שונות ומגוונות – בעיקר כאלה שהצופים ירגישו שהם עצמם טובים יותר מלפחות מחלק מהדמויות בתוכנית ולא יחשבו הפוך - איך הם (הצופים) לא הגיעו לאותה רמת הצלחה, עושר ויופי. במקרה של התוכנית 'הקבוצה' התחושה הייתה כבר מהתחלה שהם כולם מוצלחים נורא, וכך כבר קשה מאוד היה לייצר הזדהות או אמפתיה למצבם 'הקשה' שעדיין אין להם זוגיות".
איפה האקשן?
"לבעיות אלה נוסף עוד מאפיין מרכזי שבגללו כנראה קראו לתוכנית כפי שקראו – השימוש האינטנסיבי בסלולרי כדי לתקשר אחד עם השני", מסכם אהרוני. "זה אולי נראה חדשני אך זה הגורם העיקרי שמוביל לתחושה של היעדר ספונטניות ואותנטיות ולחוסר דינמיות ומעט אנרגיה. כשהמשתתפים חושבים, מתלבטים ומתכננים לא מעט לפני כל הודעה שהם שולחים או מקליטים – מתבטל העניין המרכזי הנדרש בתוכנית לשם הצלחתה – הספונטניות והאותנטיות. זה גם נתפס כפאסיביות רבה לשבת בספה לשלוח הודעה וזה מקשה על הצגת אנרגיות מתפרצות ועל חיות הנדרשת בתוכנית מסוג זה. גם הניסיונות ליצור דייטים בתיווך הסלולרי בלי מפגש פנים מול פנים לא מספקות את האנרגיה הנדרשת להציג בתוכנית, הנוצרת במפגש שבו כל החושים פועלים בדינמיקה בין שני אנשים. ועד שמגיעים בתוכנית סופסוף למפגשים פיזיים, הצופים כבר לא שם כדי לראות ולהתרגש עם המשתתפים".
"יכול להיות שהטענה התאורטית המפורסמת ש'המדיום הוא המסר' מסבירה גם את המקרה הנוכחי", טוענת ד"ר הילה לוינשטיין-ברקאי, חברת סגל בביה"ס לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "הז'אנר הטלוויזיוני מתבסס על קונפליקט, על דרמה ועל אקשן ויזואליים. לא סתם פורמט כמו 'האח הגדול' מצליח להישאר על המסך כל כך הרבה שנים, הוא מייצר כל פעם קונפליקטים חדשים בין המשתתפים. גם פורמטים שעברו רענון או טוויסט כמו 'הזמר במסכה' משתמשים בממד הוויזואלי של תחפושת מוגזמת ודרמה סביב השאלה מי מתחבא מתחתיה. יכול להיות שפורמט כמו 'הקבוצה' אולי מעניין כניסוי חברתי (ואגב יש מחקרים על התרומה החיובית של הודעות טקסט למערכות יחסים), ופחות 'מדבר' את השפה הטלוויזיונית שהתרגלנו אליה".
לימור כרסנטי, אשת תקשורת בעבר ובעלת חברה לניהול מערכות הסברה ויחסי ציבור בהווה, טוענת: "מהזווית המקצועית כאשת תקשורת מעל שני עשורים וגם מהזווית האישית כמי שלאחרונה פנו אליה להשתתף בתכנית הזאת (וסירבתי), לטעמי הפקה כזו היא מסוג ההפקות שמזלזלות באינטיליגנציה של הצופה. אך הקהל אינו טיפש ואי אפשר למכור לו חיקוי חיוור ומבוים של אהבה. להכיר אדם דרך מסך? בלתי הגיוני בעיניי. שנת 2023 פורמט כזה כבר לא עובד ולא מביא רייטינג, אלא רק גורם למנוסת הקהל לערוצים אחרים. מספיק עם בימוי וניסויים כאלה ואחרים עם פליטי טינדר ורודפי פרסום, ככה לא מתחתנים, ככה לא מכירים. זה נכון שאנשים אוהבים לראות אנשים יפים ומצליחנים, אך תוך כדי צפיה והקשבה להגיגיהם, מהמוצג מתקבלת תמונה של אנשים שטחיים, מרוכזים בעצמם ובנאליים. הכול מאוד מצועצע ולוקה בחוסר אותנטיות. הצופה מבקש יותר ערך ותחכום למסך, ובצדק".
"כידוע זה לא ממש קוספט חדש אלא וריאציה על תוכניות קיימות". אומרת פרופ' ענת פירסט, חוקרת תקשורת ודיקנית ביה"ס לתקשורת במכללה האקדמית נתניה. "אני אישית נרדמתי בפרק הראשון. כנראה עדין מצפים בטלוויזיה לאינטראקציה בין אישית ולא התכתביות בטלפון. לכן אני אישית פחות התחברתי. בנוסף אני מסכימה שגם הטיימינג פחות טוב. ואולי כבר מיצינו את אותו נרטיב של נשים שגזורות באותה צללית. אמנם התנגדתי למסגור של אישה שנראתה מעט גדולה ממידה 36 כ'האירוע' של 'חתונה ממבט ראשון', אולם אני סבורה שהבאזז סביבה וסביב הצלחה מעונה קודמת קידם את הצפייה".
2025 סיבות לכישלון
נראה כי כמו במקרה של "2025", הריאליטי הקודם של יורם זק, שהושק בקול תרועה רמה, ונחל כישלון בטבלאות הרייטינג, כשבקשת ניסו בכל הכוח להציג לקהל פורמט חדש, הניסוי (החברתי) לא הצליח. אמנם מדובר בפורמטים מסוג שונה לגמרי, עם תקציבי הפקה שונים לגמרי, אך קשה שלא לערוך את ההשוואה.
"הניסיונות של יורם זק ליצור פורמט ריאליטי מחודש הנשען על פורמט ישן יותר מלמדים בעיקר על האומץ שעדיין קיים ל'קשת' לסכן כסף רב ומוניטין במטרה לחדש בתחום", טוען אהרוני. "אך הכישלונות (מבחינת רייטינג) בשני המקרים (2025 ו-הקבוצה) מבהירים כי כל פעם מתפספסים מאפיינים מהותיים שנדרשים בתוכניות ריאליטי, כמו פשטות, חיות, ספונטניות ואותנטיות. זק מבקש לחדש בעזרת התחכמות – הוצאת משהו מהמשוואה, הדגשת מרכיב משמעותי אחד או להקשות במיוחד על המשתתפים בתוכניות. אך נראה שההתחכמות אינה מניעה צפייה, אלא בעיקר מכעיסה צופים ומובילה לאכזבה".
ד"ר יסמין ששון, מרצה במנשר ובמכללה האקדמית ספיר, אשר מלמדת קורס על טלוויזיית ריאליטי, מוסיפה "אני קודם כל מבקשת סליחה, ושמחה על ההשוואה ל-2025 שבעיניי מסמלת יותר מכל את הדינמיות של הטקסט הטלוויזיוני, שעולה לעתים לשיפוט מוקדם מדי (ברבנר וששון שוחחו בתחילת העונה של 2025 ובסופה, וששון הציגה שינוי בעמדתה). אני שוב, מבקשת להזכיר שעסקינן בהנאה, בעונג וויזואלי מהצפייה נגשתי לצפייה ב'הקבוצה' בעניין אקדמי, אך כמו בכותרת המשנה, 'אף פעם לא התאהבתם ככה'. השלתי מעליי את הציניות, שיש פה רגע משמעותי כמתנת אל, לזכות לצפות ברגע שבו נטווה קשר".
טיפול קבוצתי
נראה כי "הקבוצה" מצליחה להביא גם משהו אחר למדים הטלוויזיוני, וששון מתעקשת לא להספיד את הפורמט. "יש גם בעיות כמובן, איני מבינה מדוע צריך את המנחה. אמנם הווטסאפ בהתחלה ייגע אותי. הפרקים הראשונים עושים חשק להודעות קוליות לאישה שמצאה חן בעיננו. התשוקה ללדבר בטלפון כמסמנת קרבה. מעניינת הרגישות בהפסקת בהתכתבויות במקביל, גברים בתוכנית הכריזו מוקדם מהנשים על ההתמקדות האחת. בעוד שלנשים לקח כמה רגעים לסיים, שזקוקות לרגע לסגור קשרים, התכתבויות, כדי להתחיל בדף חדש נקי קשר משמעותי ולהצהיר עליו".
ששון מוסיפה: "הקבוצה הזכירה לי את ההוגה אדריין ריץ' שטענה 'שהרגע בו רגש חודר לגוף הוא פוליטי, המגע פוליטי', לגבי הדמויות והשיבוץ הבלתי הוגן לתוכנית, בימי פוסט בחירות, מונדיאל, אלימות ברחובות, ומלחמה מתמשכת באוקראינה. ראוי לבחון מחדש את סוגיית הרייטינג בישראל - הרי מחקרים הוכיחו על שינויים בצפייה, ומעבר לצפייה א-סינכרונית. אך במונדיאל צופים בשידור חי (ועוד כש"כאן" משדרת, בשונה מערוצי ספורט בתשלום) זה נתון התחלתי קשוח. איני טוענת כי זאת ספינת הדגל של הריאליטי, אך בין כדורגל למלחמה באוקראינה יש פה הזדמנות, לבקש סליחה משיפוט מהיר, ולהתאהב".