״גוף המאה״, נטפליקס

בריאליטי הבריונים הזה, כמו ברבים ממוצרי הטלוויזיה הקוריאניים, לא תמצאו הרבה תחכום, ובכל זאת כל העולם רוכש סדרות קוריאניות. זה מה שקורה כשממשלה משקיעה בטלוויזיה שלה במקום לנסות לסגור אותהכבר כמה שנים, מאז "משחק הדיונון" האלימה בלי חשבון, אני מנסח לפצח את קוד תוכניות הדרמה/ריאליטי הדרום־קוריאני ונכשל.

איך - אני שואל - הם מרשים לעצמם להתנהג ככה, לדבר ככה, ובכלל לצרוך את מוצר הקצבייה נוטף הדם הזה, ואיך הם מצליחים, למחרת בבוקר, לקום ולהמציא טלפונים סלולריים חדשים ומטוסי קרב. הפער בין הרדידות והפראות שבסלון בבית בערב למצוינות הטכנולוגית בבוקר במעבדה הוא בעיניי בלתי נתפס.

ואף על פי כן, הוא מתקיים. ולא סתם שורד בשיניים מיום ליום, אלא גם משגשג וכובש את כל אסיה. ב"גוף המאה", הסדרה החדשה שעלתה בנטפליקס, לפחות על פי פרקיה הראשונים, המשתתפים נדרשים פשוט ללכת מכות. 100 משתתפים, גברים ונשים, בכושר פיזי מעולה, מתמודדים מול אתגרים מפרכים, כשבדרך עליהם גם להרביץ ליריביהם כדי לשרוד ולזכות בתואר הנכסף וגם בפרס כספי כמובן.

אין העמדת פנים. אין התייפייפויות. אין שבט בולו ושבט זולו באי בפיליפינים. אסטרטגיות הם משאירים למדינות אחרות. יש מכות. שימוש בכלי נשק - לפחות על פי הפתיחה - אסור, אבל מלבד ההגבלה המצערת הזאת - הדרך פתוחה. כמו במלון באילת בסופשבוע: יאללה מכות. מי שלא ממש מעלה ריר, נגיד, בשלב שבו שני המתחרים מנסים להשיג כדור כוח אחד והולכים עליו מכות, ובעיקרון הוא יותר טיפוס של תוכניות הפיזיקה "איך פועל היקום" בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק, עשוי להשתעמם כאן מעט. אפילו לא מעט.

אבל "גוף המאה" מספקת הצצה לפחות חלקית לנבכי הנפש הקוריאנית המוכנה להסתפק בבידור דל כל כך, ובבוקר כאמור חוזרת למעבדה להמציא את הדגם הבא של סמסונג. והפתרון הוא פשוט לגמרי: זה מה שאדון צ'ין צ'ן צ'ון רוצה. תן לו דיאלוג ילדותי, תן לו עלילה מתוחכמת בערך כמו שיחת תלמידי כיתה ג', והוא מאושר. ככה הוא בנוי. אולי ככה אילפו אותו מגיל צעיר, אולי צריכת בידור מתוחכם אחרי יום קשה במעבדה מייגעת אותו. בבית הוא רוצה כנראה שהתמונה שנשקפת אליו מהמלבן השחור לא תטגן את השכל. שתהיה נמוכה יותר מים המלח. ורק שתרצד מול העיניים.

וזה עובד. מוצרי הטלוויזיה הדרום־קוריאנית פורחים בארצם וכובשים גם ארצות אחרות. והשגשוג הזה לא נולד משום מקום. בהחלטה ממשלתית לפני כמה וכמה שנים, בניגוד למדינה אחרת מוכרת היטב שמונעת מצרות אופקים, חוסר ראייה למרחוק ובעיקר נקמנות מרושעת, הועברו סכומי כסף גדולים מאוד שיועדו ליצירה טלוויזיונית, ואת הפירות קוצרת קוריאה הדרומית וקוצרים אזרחיה אנשי התעשייה בשנים האחרונות: שפע קומדיות, דרמות אקשן ומתח ועוד ועוד כובשות לבבות בתוך המדינה ומחוצה לה ומספקות גאווה ופרנסה יפה ליוצריהן.

באופן אישי הפסקתי לצפות ב"משחק הדיונון" אחרי פרק בודד. ל"גוף המאה" הקציתי שני פרקים ולא אחזור אליה. פשוט, כמו שאומרים, לא כוס התה שלי. עם זאת, קשה שלא להתקנא בגישה האוהדת והקונסטרוקטיבית של הממשל הדרום־קוריאני, ששגשוג אזרחיו מניע אותו. רק דמיינו מה היה קורה אם, נגיד, היה התאגיד מעלה לשידור "משחק דיונון" ציוני משלנו.

רק מהצרחות של זהבה גלאון השמיעה הייתה נפגעת. ושלמה קרעי אפילו היה מתגלח מרוב שמחה לקראת הופעותיו בכל ערוץ אפשרי, שם היה מצהיר שזו סיבה נוספת לסגור את התאגיד. ואבי מעוז היה תובע להוריד ולגדוע ולשבץ במקום שמתפנה תוכנית מורשת על גבורת דוד המלך. חשבתם ש"גוף המאה" זה בקוריאה? גוף המאה זה כאן.

לראות או לוותר: שאלה של טעם. שווה הצצה. ככלל, טלוויזיה קוריאנית שווה הצצה. רק כדי להרגיז את קרעי.