בעודי מקיצה בשעת בוקר מוקדמת מדי ועושה את דרכי אל המזגן, כי אין סיכוי שאצליח להתארגן מבלי להתיך עצמי אחרי הפרידה הכפויה מהפוך, שמעתי כאילו במקרה את צמד המילים שעון קיץ. כשניסיתי להבין האם דמיינתי או שחזרתי לישון בלי לשים לב, הבנתי שקיבלתי את הבשורה מאחת ממהדורות החדשות ושאמת דיברו. בקיצור חברים: החורף תיכף מסתיים. זה סוף סוף קורה. די לייסורים המלווים את היציאה מהבית, די לגשם שמקלקל את כל הרמזורים אחרי 62 שניות, והכי חשוב – מספיק עם העצלות שתמיד קל לייחס לעונה הקרירה. לפחות נטפליקס הוא רב עונתי.
העסקה: The Exchange
בימים בהם הדעות בין חלקי העם חלוקות לא רק על רקע אוכל אהוב או ההעדפה בין חברים לסיינפלד, רבים מאיתנו מציצים קצת אל מדינות אחרות ברחבי הגלובוס ומנסים להבין כיצד חיינו, אם בכלל, הולכים להשתנות בעקבות הרפורמה במערכת המשפט. פוליטיקה בצד, אני יודעת.
ועדיין, בתקופה מורכבת זו ובכלל, מעניין להציץ אל מדינה כמו כוויית, בה זכויות הנשים נחשבו בעבר למיתוס, ולצפות בשתי אזרחיות שלה קמות ומשנות את המציאות. בלי קלישאות. כך, תלווה 'העסקה' את דרכן של שתי צעירות מהחיים המקורקעים לכאורה שייעדו להם, אל לב עולם המניות המנוכר ורווי היצרים.
איך זה קשור אלינו, אתם שואלים? תקרות זכוכית, ברזל או פלדלת נועדו להישבר, איך שלא נסובב זאת במציאות של 2023. ועדיין, כשכולם מצפים שניקח תנופה ונרוץ אליהן באמוק, הדבר הנכון הוא פשוט להתעלם מהן לגמרי, כאילו לעולם לא היוו מכשול על אף אחת.
החוק על פי לידיה פואט: The Law According to Lidia Poet
ואם כבר אנחנו ברוח של אחווה נשית, אז הנה סיפור על מישהי שהבינה כבר מזמן שהיא ממש לא מתכוונת לוותר על חלומותיה ברוח איטליה של שנות השבעים. אז הכירו את לידיה פואט, עורכת הדין הראשונה בהיסטוריה האיטלקית, שפתחה את מקצוע המשפטים, לצד שלל עמדות בכירות, עבור נשות המדינה.
בצעד חכם לכל הדעות, הפכו את סיפורה של פואט לסדרה בועטת ומרתקת על חייה העמוסים, בהם חקרה מקרי רצח לצד עבודתה המשפטית, בתקופה בה זה היה הדבר האחרון שניבאו בשבילה יקיריה ואוהביה.
מניפסט על אומץ, נחישות, התעלמות מוחלטת מהמקובל, וניעור המציאות כפי שהיא נראית, קצת כמו שעושים בחנויות מזכרות בחו"ל עם בועות השלג השקופות והמבריקות. פואטי משהו.
פרצו לי לטלפון: Unlocked
לכל אחד מאיתנו יש את הרגע הזה ביום בו הוא כותב דבר מה בוואטסאפ, מסתכל על מכשיר הטלפון שלו, וחושב איזה מזל יש לו שאף אחד לא מחזיר לו מבט שיפוטי. זה במקרה שיש לנו מזל גדול. כשאנחנו מאבדים את חברנו המלבני מאחורי הספה בסלון והוא כבר הרבה יותר רחוק מאיתנו במחשבה, מתחילות להבהב נורות האזהרה מחשש שכל מה שמסתתר בו ייתלה על דף בחוצות העיר.
בניגוד להקלה שלנו כל פעם מחדש כשאנחנו מגלים את מקום הימצאו, העלילה של 'פרצו לי לטלפון' נראית מעט אחרת. כאן, בסרט הקוריאני החדש, צעירה נטולת דאגות מבינה שאת הטלפון שאיבדה מחזיק גבר מסוכן למדי, שעוקב אחריה בכל צעד שלה ואף דואג שהיא לגמרי תרגיש בכך.
חרף העובדה שלא מעט מן החומר הטלוויזיוני שנדד לנטפליקס מקוריאה הרחוקה לא בדיוק מספק את הסחורה, הסרט הנוכחי דווקא מצליח להיות נקודה מעניינת בנוף, ומשאיר את הצופים, המג'נגלים בין הסצנות הזריזות לתרגום למטה כי אין סיכוי להבין מההקשר, בדריכות כמעט עד הסוף. לפעמים יש הפתעות בחיים.
טריפטיכון: Triptych
ונסיים במשהו משונה לעת ערב, גם אם אתם קוראים את מילותיי לצד הקפה של הצהריים. רבקה, חוקרת זיהוי פלילי, מז"פ בקיצור, מגלה שהיא חלק משלישיית אחיות זהות שהופרדו בלידתן, לאחר שיחה מקרית עם אישה שנראית בדיוק כמוה ואף מכירה את שמה.
מהרגע הזה, שבינינו, אף אחד לא מצפה שיקרה חוץ מבסרטים, היא מתחילה להבין שרצף אירועים מאוד מוזר התרחש ביום לידתה, ושהחיים שהכירה שונים בתכלית מהגוון הסטנדרטי שעטו עד לאותו רגע.
ניגשתי לסדרה בידיעה שיהיה מולי שילוב של אורה הכפולה עם קורטוב של סרט מתח נדוש מפעם. גיליתי משהו אחר לגמרי, וזה עוד לפני שדיברנו על המקסיקנית ששמעתי כמה שניות אחרי הפליי. מפתיע, תנו צ'אנס.
הזיווג המושלם: Perfect Match
עשרה קבין של טראש אמריקאי ירדו לעולם, תשעה נטלה נטפליקס, המקפידה לספק לנו סיבה טובה מאוד להידבק למסך, ועל הדרך להודות על מסלול חיינו המפותל שלא הוביל אותנו לחפש אהבה על אי בפריים טיים המסיבי של ארצות הברית. אם כן זה גם בסדר, יש אמיצים מאיתנו. בניגוד ל'חם, לוהט, רותח!' שעקבתי אחריה חרף העובדה שלא מצאתי שם אלמנטים כמו מוסר השכל, או נניח, תוכן כלשהו, הפנינה החדשה פחות הצליחה להיכנס לי לסדר היום, ואני אסביר.
בריאליטי הנוכחי, מנסים משתתפי התוכנית, שהם למעשה פליטי ריאליטי מתוכניות אחרות, גם מזו שהזכרתי בפסקה הקודמת, להוכיח שהם מתאימים האחד לשנייה. כך יכולים המתמודדים ליצור את כל התנאים הדרושים לאהבה שלהם, מה שאומר שהם לגמרי מסוגלים להדיח משתתפים אחרים, להכניס נוספים, ולהציל כאלה שכבר לקחו את הפקלאות שלהם ועזבו לביתם. אגב, תגידו לי אם הייתי צריכה לוותר על המילה פקלאות.
לכאורה, יש כאן את מה שריאליטי צריך, אבל גם את מה שהוא לא, וזה שליטה. היכולת הכפויה כמעט של הזוגות הפוטוגניים לעצב את הסביבה כרצונם לא משאירה דבר לספונטניות, מה שמעביר אותנטיות ברמה של בית המלוכה הבריטי. בקיצור, גם טראש צריך לדעת לעשות. כאן פחות השכילו להבין זאת.