"תעשה מה שצריך יהיה בסדר, לא תעשה מה שצריך לא יהיה בסדר", כך אומר השותף הבכיר ובעל משרד עורכי הדין הנחשב, לעידו, הלא הוא יהודה לוי, בתחילת הפרק החמישי של "גוף שלישי". זהו בעצם הרמז המקדם שיעזור לצופים בהמשך וזו התורה כולה. בפרק עצמו. אבל בעצם, אצל כל אחד מאיתנו בחיים שלו. אקסיומה כה פשוטה, אך משמעותית והרת גורל.

גילוי נאות: עד הפרק החמישי הייתי אמביוולנטית לגבי הסדרה. רותם סלע, המשחקת את אלי בסדרה לא התחברה לי לדמות בכלל. כאילו הייתי בציפייה אילוז'ית שאסי עזר יפציע מבעד למסך, כי בעצם איך אפשר לראות את רותם בלי אסי. משהו שם חסר, או לפחות זה מה שהמוח שלנו הורגל לראות. משהו בפשטות של אלי לא התחבר לי לגלאם של רותם ביומיום והייתי צריכה לעשות שיפטינג, כדי לתת לה סיכוי. 

ליהודה היה לי קל יותר להתחבר. בעצם איך אפשר שלא להתחבר אליו? גם בדיאלוג הקשה עם אלי בסוף הפרק, אין אפשרות שלא לחבקו. אפשר לאהוב את הסדרה. ניתן שלא. אבל דבר אחד ברור חייבים לומר - אי אפשר להישאר אדישים אליה. היא מעוררת בצופה מנעד רב של רגשות. אתה אוהב, שונא וצוחק עם הדמויות ויכול למצוא את עצמך מזדהה בנקודות מסוימות עם כולן, למרות שיש לך ביקורת עזה אל כל אחת מהן, בנקודות שונות על ציר הזמן.

לאט לאט עם הסדרה ובעיקר בפרק האחרון, בא לך לשבת לקפה עם חן (גל מלכה) ועם תומר חמו (ליאור רז - "דורון, נשרפנו") ולהסביר להם כמה הם טועים וצודקים בו זמנית במה שהם מרגישים. לאורך כל הפרק יש מתח מטורף בין אלי לעידו. אתה ממש חש שכל שניה משהו עומד להתפוצץ.

הגאונות בפרק שלא באמת צריך לפעור את התהום בין אלי לעידו על ידי שימוש בחן ובאוהד, שהם הסמן הימני למה שאין בבני הזוג של שניהם. התהום כבר נפערה מבעוד מועד ולא בטוח שיש חבל הצלה שניתן בשלב הזה לזרוק. 

כל הפרק הרגשתי שמה שאלי ועידו אומרים זה אוקסימורון לאופן שבו הם מרגישים ועל כן בסצנת הסיום הכל מתפוצץ. מה שלא נאמר שנים עף באוויר וסוף סוף יש שם ופנים למה שצף כל העת מתחת לפני השטח. כמו שריפת קוצים שלא כובתה עד הסוף וצריך רק גיץ זעיר כדי להדליקה. "אנחנו הכי שמחים שאת פה", אומרת אלי לחן. שברור בתהליך שאלי עוברת עם עצמה בפרקים שקדמו, שהיא באמת רוצה את העובר שברחמה כאן. בביתה אם אפשר, בלעדיה. בלי חן הפונדקאית. או אם אפשר לפחות לשים אותה על מיוט.

הסצנה שחן חודרת לחיים של עידו ואלי בהזמנה, הזכירה לי מעט את אחד הקטעים מ"היד שמנענעת את העריסה". הכל תמים וטהור והכוונה טובה, אך משהו גועש כאן והוא כרגע לא יכול לעלות על השפתיים. עוד קצת יגיע הקליימקס. לאורך הפרק שאלתי את עצמי מי עושה כאן בכוונה למי. האם חן לאלי בסצנת תנועות העובר ותומר לעידו כשמצליח להזעיק רופאה שתטפל בחן ולא רק תעמוד ותאיים כמו עידו? הרגישות בפרק הזה, העדינות והחוכמה הם כלים שלובים שלא ניתן להפרידם. 

לא סתם אלי מרגישה משרתת. לא סתם היא לא נספרת. רפלקציה מתבקשת כאן היא אחת הסצנות מ"סיפורה של שפחה", הבעל הפרה את הפונדקאית בזרעו ובאמא אין צורך יותר. למרות שכאן מדובר בביצית של האמא. של אלי בעצמה. המילים בסצנה האחרונה לא מחליקות בגרון ועם זאת הן כל כך כנות שהן שורפות בגרון. מי מאיתנו לא רב מכל הלב עם בן הזוג? מי מאיתנו לא התחרט עם דברים שאמר בזמן ויכוח לוהט? מי מאיתנו לא רצה לקום ולברוח, גם אם זה רק לחדר הסמוך? מי מאיתנו לא הפסיק לבכות במהלך ריב? מי מאיתנו לא חש שהוא נפל על אוזניים ערלות בקשר זוגי? אנחנו מזדהים כאן עם כאב ותסכול. כי אי אפשר שלא .

כשעידו אומר לאלי: "כולך מקולקלת, התינוקות האלו לא רצו להישאר אצלך בגוף". משהו בך כצופה נשבר. אתה לא חייב להיות הורה. את לא חייבת להיות אמא או בדרך לאימהות כדי למחות את הדמעה בזווית העין. המילים הללו האחרונות בפרק שוברות אותך. מפרקות אותך. עידו כאילו מדבר על עצמו. אבל הוא מדבר כאן על כולנו. עם כולנו וגורם לנו לחשוב איך לא דיברנו קודם, לפני שהיה מאוחר מדיי, מעט מדיי.

עידו ואלי שמים לנו מול העיניים שיעור בכנות זוגית: גם אם ברור שיש את מה לפרק ורוצים לפרק כרגע, צריך לזכור שלא בטוח שניתן יהיה לתקן בבוא העת, כשאולי נשלים שעות שינה בלילה ונהיה מפוקסים, כי הנזק כבר עצום מדי. כשעידו אומר לאלי: "תסתמי את הפה שלך" בשיחה, הוא קצת מדבר על עצמו, כי הוא מבין שמהדברים שיגיד אין דרך חזרה.

ואולי בעצם זה מה שהוא רוצה. לא לסתום את הפה ואולי סוף סוף, פעם ראשונה בחיים - יצליחו לראות אותו. גם אם זה במחיר של לפרק בית.