היה זה אי אז ב־92’, כשעל רקע הפופולריות דאז של סרטי אנימציית הפלסטלינה של האנימטור רוני אורן, צירפתי אליי את ילדיי, אלעד ומעין, לראיון בלתי נשכח איתו, שנערך בסטודיו שהיה לו בזיכרון יעקב. עתה, מקץ יותר מ־30 שנה, כשהם הציעו שנצא לסוף שבוע במושבה היפהפייה, היה לנו ברור שזאת הזדמנות נהדרת לסגור מעגל אצל אורן. הפעם יצאנו אליו בהרכב משפחתי מתוגבר, כולל נכדתי שחף.
אורן, 70, חיפאי במקור, הוא בנו של חוקר האוקיינוסים, ד"ר אוטו אורן, שאיתו הוא הסתובב לא מעט בעולם. בצבא הוא שירת כצנחן קרבי, שנלחם במיתלה ובתעלת סואץ ויצא מהקרבות עם מסקנה ש"מלחמות הן הדבר הכי מטומטם בעולם". כחייל התגלגל באקראי לאנימציה.
“במהלך השירות הצבאי חליתי בצהבת והייתי מאושפז מספר שבועות בבית החולים רמב"ם, שעם הצפיפות שהייתה בו דמה יותר לקרון בהמות מאשר לבית חולים", הוא משחזר. “כדי להינתק מהסיוט, ביקשתי שיביאו לי דפים והתחלתי לצייר ציורים קטנים ברצף בצורת קומיקס, התשתית לאנימציה, שעד אז לא היה לי מושג בה. כשהשתחררתי מבית החולים, אחי, אהוד, שהיה אז גרפיקאי בבצלאל, ארגן לי שימוש במתקני המוסד הזה. עד מהרה היה לי סרט מצויר באורך של שלוש דקות על מלחין, שרעיון מוזיקלי שהגה השתלט עליו עד שהביא לכלייתו".
אורן התקבל לבצלאל, נפלט משם במהירות, ובשנת 75’ הגיע לטלוויזיה, כשחיפשו בדחיפות מאייר ל"כלבוטק", והמאיירים הקבועים שם, יוסי אבולעפיה ויוחנן לקיצביץ’, לא היו פנויים. כעבור שבועיים, כשהתפנה מקום בתוכניות הילדים והוא נשאל אם הוא יודע לעשות אנימציה, השיב ב"כן!" בלתי מתפשר “מתוך תחושה שלא היה לי מה להפסיד". במקביל לעבודתו בתוכניות הילדים והנוער “ריץ’־רץ’", “טלפלא" ו"עלם ועלמה", היה אורן הסדרן הראשון בסינמטק ירושלים, “מה שאפשר לי לראות שם מאות סרטים".
לעבודה בפלסטלינה הגיע תוך כדי העבודה בטלוויזיה. “כבר כשיצרתי את הסרט הראשון מפלסטלינה, הייתי בטוח שמצאתי בחומר הזה משהו שלא הכרתי בטכניקות אחרות של אנימציה, עם אפשרות לאלתורים ממש עם הפעלת המצלמה", הוא אומר.
לדבריו, הוא מצא בסרטי האנימציה מפלסטלינה עולם ומלואו. “לצד הבימוי זה היה משהו ששילב בתוכו תיאטרון, פיסול, קולנוע, גרפיקה, איור, תיאטרון בובות, בקיצור קונצרט של אדם אחד. כל זה בלי להיות בוגר אקדמיה כלשהי".
בתוך שלוש שנים פרש לקריירה עצמאית. “העדפתי להעז ללכת לבד מאשר להישאר בחממה הנפלאה של הטלוויזיה, הגם שאפשרו לי לעשות מה שבראש שלי", הוא מספר. “בעזרת משפחתי קניתי ציוד ופתחתי סטודיו באבו טור. כבר על סרטון הפרסומת הראשון שלי על טהרת הפלסטלינה, שעשיתי לאחד הבנקים ובו הראיתי את כדור הארץ מסתובב, זכיתי בציון לשבח מאיגוד המפרסמים".
ב־89’ יצא אורן עם סדרת האנימציה הראשונה שלו, “משלים שועליים", שבה הועברו מסרים באמצעות האנשת חיות כגון אלביס האריה, קווקר הצפרדע, צביקה הצב וזריזי הארנב. הסדרה, כמו גם הסדרה “אגדות המלך שלמה" שאחריה וביניהן סרט אנימציה על פי הגדת פסח, זכו בהצלחה עצומה בארץ ובחו"ל. “היתרון בעבודה עם פלסטלינה הוא במהירות הביצוע, והמגרעת - לחומר הזה אין זיכרון, כך שעם כל תזוזה וסטייה, הכל נמחק וצריך להתחיל מהתחלה", הוא אומר. “כשהתחלתי בפרסומות, הייתי מספיק להסריט ביום עבודה של למעלה מ־16 שעות שתיים־שלוש שניות בלבד מסרט אנימציה".
עבודת פרך?
“אכן, היה מדובר בסוג של עבודת פרך, אבל אהבתי את זה עם כל ההנאה של להפיח רוח חיים בחומר".
מה עשית כשהתחילו להשתמש במחשב?
“אי אפשר לברוח מהקדמה. אבל את הדימויים עצמם לא ייצרתי באמצעותו".
אוטודידקט מטבעי
אף שילדי שנות ה־90 לא ידעו איך הוא נראה, אורן היה עבורם מעין גיבור ילדות. “בלי כוונה חינוכית־דידקטית נראה לי שהקניתי לילדים איזו מורשת תרבותית, כשהקפדתי להביא חומרים בעלי ערך מסוים; שיישאר להם משהו לא דליל שיתנדף בתוך דקה", הוא אומר.
מה ניפץ לבסוף את אגדת סרטי האנימציה?
“חד־משמעית, ריבוי הערוצים שנוצר לאחר שבתקופתי היו הערוץ הראשון והטלוויזיה החינוכית בלבד. כיום אין חיה כזאת של כמעט מאה אחוזי צפייה. ריבוי הערוצים גם לא תרם לאיכות. אם אז הייתה הקפדה בבחירת החומרים, היום, כשיש הרבה יותר שעות שידור, כדי להאכיל את המפלצת הזאת, לוקחים מכל הבא ליד, גם זבל - ויאללה, משדרים!".
התנתקת מהפלסטלינה?
“אכן, התנתקתי, אם כי עסקתי בה בצורה זו או אחרת עד סמוך לפרוץ הקורונה. כמי שהיה ממקימי המחלקה לאנימציה בבצלאל - מוסד שכתלמיד החזקתי בו מעמד רק מספר שבועות - עמדתי בראשה שנים עם תואר של פרופסור, למרות שלא היה לי תואר אקדמי, מתוך הכרה בהישגיי האמנותיים".
כיום הוא חי בבנימינה: “יש לי כאן בוסתן שבו כ־80 עצי פרי ואני מגדל ירקות לפי העונה, אבל בעיקר אני מתמחה בגידול פטריות, בדגש על פטריית המיקוליביה, העשירה בסגולות המרפא שלה, ועל פטריית רעמת האריה, שידועה כטובה בריפוי הזיכרון וכבולמת אלצהיימר. כאוטודידקט מטבעי, למדתי בעצמי את נושא הפטריות עד כדי בקיאות מדעית. זאת אולי בעקבות מעבדת הביולוגיה שהייתה לאבי לצד עיסוקו הימי, ובה ביליתי הרבה מילדותי. אני אוהב לעבור כתחביב את שביל ישראל, מקטע אחר מקטע, אבל אין בכך כדי לספק את אהבת המרחבים שלי. במאי אסע לארצות הברית, שם מחכה לי אצל ידיד בווירג’יניה האופנוע שלי, שאיתו די חרשתי את צפון אמריקה, כולל אלסקה".
כסב בן 70 תדהר על האופנוע כמו בעבר?
“אף פעם לא הייתי בענייני דהירות. כשאני רוכב על האופנוע, אני אוהב להסתכל בנחת על הנוף ולהתבשם מהאוויר הפתוח".