טוב. אז כבר משהו כמו שבוע, אני אוגרת בתוכי בקושי רב את רשמיי הספציפיים על שני הפרקים הראשונים מהעונה הרביעית של 'קופה ראשית', בעיקר כי אחרי ההשקה החגיגית של המאורע המרגש ללא ספק, הוטל עליי לנצור את לשוני. עד עכשיו.
"זכותנו למחות, כמו שזכותנו לבחור": קרן מור לא מפחדת לדבר על פוליטיקה
שאפו ענק: שפע יששכר סניף יבנה מצטרף לנטפליקס | ביקורת
אז אתמול, רגע אחרי הקבבים למכביר ושנייה לפני עוד יום עבודה אחד עד סוף השבוע, גג שניים, הגיעה לפתחנו הבשורה הטובה ביותר בנוף, ועוד בדמות שני פרקים רצופים. ועכשיו, כשהגענו לרגע הגדול בו אני מגיבה על מה שראיתי מול עיניי, אסכם זאת במשפט קצר בעל שבע מילים – אלה היו 50 דקות של שכרון חושים. קלישאתי? ידעתי שלא, אבן נגולה.
נכון תמיד כשניגשים לעונה חדשה בדחילו ורחימו, מתגנבת איזו דאגה שמא הפרקים שיצאו מהניילונים המבריקים לא יצליחו להיכנס לנעליים הגדולות מדי, סטייל שחקן NBA, שהותירו הקודמים? אז תנו לי להרגיע אתכם: לא רק שהעונה הרביעית של 'קופה ראשית' תאמה את הציפיות הגבוהות מאוד שלי, אלא היא התעלתה עליהן כבר בדקה הראשונה.
ובגלל שבכל זאת לא בא לי להרוס לכם אם טרם צפיתם, בואו נאמר שכל הטוב שהתאהבנו בו נשאר: אמנון עדיין קמצן, מאוד, כוכבה דבקה בחוסר חיבתה לשירה, אביחי מנסה להעריך את ריקי ולא מצליח לו, ראמזי מתעב את סניף 'אושר לוי' הסמוך כאילו אמרו לו שעושים ריקול לפצפוצים דיאט בטעם משופר, ניסים ואנטולי ממשיכים, גם הפעם, להקפיד לא לעבוד, ושוני, היא, ובכן, עודנה שוני. על כל המשתמע מכך. אגב, הפתעה: לגומא ולסוף יש אחות, וגם שמה קשור סמנטית לסיפור משה בתיבה ומוצריו. שוקינג.
עכשיו זה הרגע בו אפצח במצעד משפטים עם סימן שאלה כדי לגרום לכם להפסיק את כל מה שאתם עושים ולרוץ למסך: איזה כישרון מיוחד גילינו על אנטולי חוץ מהעובדה שהוא זמר מחונן? מדוע הפך ראמזי אובססיבי לג'ל חוחובה, ומהי ההתמכרות הסמויה, או הגלויה, גרמה לו לעשות? האם שירה כבר לעולם לא תסתכל על עובדיה באותה צורה? ומה גרם לאורן קושתאי לוותר על פרס יוקרתי?
אם אודה על האמת, בימים כאלה, שאפשר בהחלט לכנות אותם מורכבים, צפייה ב'קופה ראשית' היא בבחינת משהו שממליצים ליטול במרשם רופא, וכל המרבה הרי זה משובח. ההומור מדהים, הדמויות עושות חסד עם עצמן ועמנו, ועם תחושת הביתיות הזו פשוט אי אפשר להתווכח. ברוכים הבאים לטוב בסופרים, ולטובה בסדרות.