"מדורות השבטים", כאן 11
רק לפני כמה עשרות שנים בודדות מצאנו, למרות ההבדלים, נושאים שאיחדו אותנו. סדרה חדשה מנסה לפענח מתי הפכה מדינת ישראל לכה מפוררת ומפולגת ומה גרם לכך.
למה אנחנו מעוצבנים כל כך? למה צפייה בטלוויזיה במהדורת חדשות מעלה לנו את הדם לראש? הרי רק לפני כמה עשרות שנים בודדות היינו עם אחד, ארץ אחת, שסביבה התכנסנו כולנו, שרנו וחלמנו איך תתגשמנה כל התקוות. סביב מדורת השבט ישבו והתנועעו יחד כל שבטי הארץ, חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, והחלום היה אחד: עם כל הקשיים בדרך, נעשה את זה. ואז באו 30 השנים האחרונות, על כל סערותיהן, ובזה אחר זה קמו השבטים ממקומם סביב המדורה המרכזית ונדדו כל אחד למדורתו שלו. למה זה קרה? מה הן הסיבות לכך שמדינת ישראל היום מפולגת, מפוררת, זועמת כל כך בתוכה?
"מדורות השבטים", הסדרה החדשה בת חמשת הפרקים שמשודרת מדי יום שני בכאן 11 החל מהשבוע, מנסה להסביר למה. יוצריה, דוקי דרור ונפתלי גליקסברג, בוחרים מספר נקודות ואירועים במהלך 30 השנים האחרונות, שהיוו את הטריגר לשינוי, לסימן שעוד שבט קם ממקומו ופרש מהמדורה המרכזית.
כשלעצמן הנקודות מוכרות היטב לצופה: בחירתו של רבין לראשות הממשלה, עליית התקוות לשלום, ותחושתו העזה של השבט הציוני־דתי שהפך לבן חורג. ואחר כך רצח רבין ועליית ביבי ותדהמת השמאל שאיבד לתחושתו את השלום והמדינה. וירידת ביבי ועליית אהוד ברק והרג 13 הערבים בהפגנות האלימות וזעם המיעוט הערבי בעקבות כך. ובמקביל לכל אלה עליית ש"ס, שעטפה וחיבקה את תחושות הניכור וההדרה של המזרחים. ואולי בפרקים שעדיין לא הגיעו לביקורת הספיקו היוצרים לשבץ גם את יוזמת המהפכה המשפטית ואת רחובות הארץ הזועמים בעקבותיה. אז מה נגיד - מדורת שבט אחת? היו זמנים.
צפייה ב"מדורות השבט" היא לא עסק נעים או קל. ישראל היא ארץ סוחטת יושביה, ובימים האלה היא סוחטת במיוחד. הסבלנות לקטטות קצרה הרבה יותר. כשבמוצ"ש יש הפגנה וביום חמישי יום זעם, ובשאר ימות השבוע טוחנים את המוח בטלוויזיה ובוויכוחי סלון, הבנאדם באופן טבעי מבקש לעצמו קצת שקט. "מדורות השבט" נוהגת בבזבזנות בזמנו של הצופה. יותר מדי היסטוריה קרובה ומוכרת עולה על המסך. יותר מדי וידיאו פיגועים, ורבין בוגד, וממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, וביבי בוגד, ואינתיפאדות, וירי לכל העברים, יש לנו מכל הסחלה הזה ודומיו בכמויות גדושות מדי יום. לא צריך כל כך הרבה מנות נוספות. אפשר היה לקצר בכל אלה, לרדת מחמישה פרקים לשלושה, אולי גם לשניים, ולא היה קם צופה אחד ומתלונן.
אולי היה נכון יותר ליצור סדרה שמעלה ארוכה לפצעים, שמציעה דרכים לקירוב השבטים הנפרדים למדורה האחת. למשל לתבוע ממנהיגים, בלי להזכיר שמות, שייקחו על עצמם ועלינו אחריות, כי לשם כך בחרנו בהם. שיטפלו בענייני היומיום. בחינוך, בשחיתות, ביוקר המחיה, במחירי הדיור, בבריאות, בתחבורה, וייאסר עליהם בחומרה לשפוך עוד ועוד ג'ריקנים של בנזין למדורה כי עכשיו זה מתאים להם פוליטית. ואם יסכסכו, שיידעו שהם הולכים לקלבוש. שיקשיבו לאיש אחד חכם להרגיז שאומר שהמצב שלנו רע מאוד עכשיו, שלא מדינה יש לנו אלא מארג רופף של קורי עכביש. קוראים לו, אגב, חסן נסראללה.
לראות או לוותר: אנחנו מכירים את ההצגה הזאת. אנחנו חיים אותה מדי יום. אין צורך לראות.