"ימי תום", רביעי, 24.05, בשעה 22:00 בהוט 8 ובהוט VOD
“ימי תום" העשוי במתכונת של סרטי זיכרון אינו סרט רע או בלתי מעורר מחשבה. בעייתו העיקרית היא העיתוי שבו הוא משודר. מותר לבנאדם לצפות שישראל תצא לו קצת מהוורידים.
תחסכו מעצמכם את הסרט הזה. לא שהוא רע במיוחד. יש גם לא מעט רגעים טובים. גם לא שאינו מעורר מחשבה. “ימי תום" מתעד את סיפורם של צעירים וצעירות שהתגייסו לצבא למרות הזרות שחשו כלפי העולם הצבאי, כלפי האתוס הצבאי הישראלי, וגם בניגוד למצפונם. הסרט מראה בדייקנות נאה וגם מכעיסה את הסללת הצעירים, מימי הגן ועד גיל גיוס, או במילים מכובסות פחות, את התכנות שנעשה לנפשם של הצעירים במטרה לכוונם להגיע אל המטרה הגדולה: חייל ולוחם בצה"ל. תמונת המדריך הצבאי המראה לילדי גן מהו מוקש וכיצד הוא מופעל היא לא משהו שעוזב את הזיכרון ברגע.
“ימי תום" נעשה על פי מכתבים ויומנים שהותירו אחריהם חיילים אשר נהרגו בקרבות. ככזה, נוצר הסרט במתכונת סרטי הזיכרון הכואבים: אטי, עגום, מלווה בקריינות מדוכדכת ומדכדכת. למועקה שהוא משרה מצטרפת העובדה שהמועד שבו משודר הסרט הוא ימים ספורים בלבד לאחר שהסתיים סבב נוסף של לחימה בעזה, שבין השאר הותיר טעם מר של חוסר תוחלת הנובע מההבנה שעוד זמן רב יעבור עד שהארץ הזו תירגע קצת.
בעברית פשוטה אפשר לומר שמותר לבנאדם להירגע קצת בסלון שלו. למתוח רגליים ולנשום קצת לרווחה. לנשום ימים אחרונים של אביב קריר לפני שהקיץ הישראלי הבלתי נסבל יעטוף כאן הכל בשמיכה של לחות דביקה. לרצות שהמדינה הכל כך תובענית הזו תצא לו קצת מהוורידים ותיתן לאיזה יום־יומיים, אולי אפילו - לך תדע - שבוע שלם, בלי להציג בפניו סיפורי מוות, שכול, זיכרון, דילמות קשות, ילדים ומוקשים ועוד ועוד ועוד מגדנות ותופינים שהמקום הזה משפיע עלינו.
זו הסיבה המרכזית שהופכת את “ימי תום" לסרט מעיק כל כך, שלא באשמתו - העיתוי שבו הוא מוקרן. זה, ואורכו המופרז: שעה ו־40 דקות. אין רחמים בארץ הזו. אין רחמים.
# לראות או לוותר: יש מספיק אופציות חדשות ומרתקות לסבול בארץ הזו. לא לראות.