יום נעים, מזג אוויר סתווי מעט, אתם יושבים עם כוס תה בסלון או במרפסת, ופשוט לא מאמינים שאכלתם כל כך הרבה פשטידות. ורביולי. וניוקי, וגלילות חציל, ופוקצ'ה לשיכוך הגבינה והשמנת. בייחוד אחרי שבועות הקודם, שגם בו הגזמתם, חשבתם שזה לא יקרה שוב. אז יש לי שלוש מילים שאולי יעזרו: אני מבינה ללבכם. אגב, אני בדיוק באותו מצב, רק שטרם טעמתי מעוגת הגבינה המבריקה מהמדף העליון של המקרר. השם עדי. רק שתדעו שאומרים שנטפליקס משכיח הכל, נראה לי ששווה לכם לנסות. לצד התה כמובן. חג שמח.
איסט סייד: East Side
במשך השנים, כבר התרגלנו לאינספור הזהויות שמביא עמו יהודה לוי למסך. בין אם מדובר בסער פדידה מהאלופה, ליאור דביר מאהבה מעבר לפינה או נדב פלדמן מהבורר, תמיד היינו שם, מחכים להתאהב שוב בנדבך החדש.
הפעם ב'איסט סייד', אני מודה שהייתי מעט סקפטית. הרי כל ישראלי ששומע את צמד המילים 'מזרח ירושלים' כשמדובר בדרמה, חושב מיד על פאודה המסקרת לפני ולפנים את מערכת היחסים המורכבת עם אויבינו. חמש דקות לתוך הפרק הראשון, הבנתי שהסקפטיות הייתה מיותרת.
בסדרה, שראתה אור ממש לא מזמן ב'כאן 11', נכנס לוי לדמותו של מומי, איש שב"כ לשעבר שהפך לסוכן נדל"ן במזרח ירושלים, זאת עבור עמותה המנסה למצוא בית לכמה שיותר יהודים באזור המתוח. לצד הקריירה שלא מעט פעמים סיכנה את חייו, מומי הוא אב למאי, נערה עם צרכים מיוחדים המגולמת ברגישות ע"י גפן קמינר המופלאה, שחקנית המצויה על הספקטרום האוטיסטי.
כך, לאורך שתי עסקאות נדל"ן ברחבי מזרח העיר, ינסה מומי לתפקד כאב למופת, לעשות את הכל על מנת שבתו תתגייס לצבא, ועל הדרך לבצע את משלח ידו נאמנה. ואם זה נשמע לכם כמעט בלתי אפשרי, אתם ממש צודקים. בקיצור, מדובר בעשרה פרקים מרתקים, מפתיעים ושונים מכל מה שחשבתם על סדרות בסימן הסכסוך. למרות שיש הרבה כאלה.
קרב סנפירים: עולם המרמיידינג של פלורידה | MerPeople
אחד היתרונות המרכזיים לקשר ארוך השנים בין ארצות הברית לישראל, הוא שבכל הנוגע לתופעות חולפות, קיים מרווח של כמה שנים מהרגע שהן נוחתות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ועד בואן לציון אחרי עיכוב בצ'רטר ומקום אפסי לרגליים. מדוע דיליי זה מבורך? כי הוא מותיר לנו זמן להתרגל, לפעמים לאירועים לא ממש בנאליים בלשון המעטה.
אז כן, בארצות הברית יש בנות ים. נכון, בדיוק כמו בסרטי בת הים הקטנה, רק בעולם האמיתי. מדובר כמובן בנשים (לפעמים גם גברים), שעוטים על רגליהם סנפיר גדול וצבעוני, ומשוטטים בבריכה ממש כאילו נולדו כך.
ברור לי שזו לא סיטואציה רגילה, וכאן בארץ אפילו פחות. ועדיין, על הדוקו שלפנינו לחלוטין לא הייתי מוותרת, ולו כדי לדעת שגם מאחורי הסנפירים והסו קולד תחביב מסתתרת קריירה של ממש, עם קולגות, אויבים ותחרויות פנימיות. יתרון: את הפגישות בלו"ז לא צריך לקיים בחדר הישיבות עם כוס קפה דלוחה ומזגן מקפיא.
וונדה סייקס: בדרנית | Wanda Sykes: I'm An Entertainer
מה אפשר לומר על וונדה סייקס שלא נאמר. אחת מהקומיקאיות המצליחות והיציבות בעולם התרבות האמריקאי, שהתגלגלה לסטנד אפ לגמרי במקרי אחרי עבודה בסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב, ומאז - הייתה בכל מקום כמעט.
ומסיבה מאוד ברורה, לא היה לי ספק שעל שישים דקות בהן סייקס מדברת על ההורות עם בת זוגה והקריירה ארוכת השנים, אני לא הולכת לוותר. וצדקתי. מעניין, בוטה ופרובוקטיבי במידה, כשכל הדרכים מובילות לוונדה ולדרך המיוחדת שלה לספר על חייה.
השתקן: Muted
ונסיים במשהו קצת מוזר, שלמרות שתבטיחו לעצמכם לצפות רק בפרק אחד, אתם יודעים, כדי להבין על מה כל המהומה, אתם הולכים לבלות איתו את היומיים הקרובים. מניסיון.
סרחיו, בחור צעיר, נצר את לשונו מאז שגמלה בליבו ההחלטה לרצוח את הוריו לפני 6 שנים. לכאורה כמובן. כעת, מנסה פסיכיאטרית ממרחק השנים להבין מה באמת קרה, ולבדוק האם מישהו נפל בין הכיסאות או שכל מה שתואר התממש הלכה למעשה.
אפל ומורבידי אך עם זאת מאוד אסתטי מבחינת צילום, סדר הסצנות והנפשות הפועלות. אגב, לא מדובר בסדרה קלילה לצפייה, נראה לי שהבהרתי את זה כראוי.
איזה מין זוג: Hard Feelings
כולנו מבינים את המשמעות האיומה של פייק ניוז. בטח כשמדובר על עניינים ביטחוניים, רפואיים, צבאיים ועוד ועוד. כמה חצאי האמיתות הללו מזינים את עצמם, והופכים למפלצת רבת זרועות שקשה אפילו לראות מהיכן הגיחה לראשונה. באופן מאוד מוזר, בכל הנוגע לגיל ההתבגרות, היחסים בינו לבינה/בינו או בינם, מותר לפזר שקרים וחלקים מינוריים מאוד מהאמת, וזה גם נחשב חומר טוב לסדרות וסרטים. אז זהו, שלא.
'איזה מין זוג', ואני מתנצלת מראש על השם בעברית ובאנגלית שלא עושה חסד עם המתואר, שוב מוצג מן סיפור התבגרות על עודף יצרים שלא יודע מנוח. וכן, גם כאן המבוכה, חוסר הוודאות והמצוקה הזו ממוסגרת מחדש כמשהו להתרפק עליו.
הרשו לי לתקן: 103 הדקות הניצבות כאן לראווה הן חלום של מישהו שיודע שלא כך מדברים, חווים ומגיבים בני נוער לעולם. ובפסטיבל הקרינג' הזה חברים גם נערות ונערים אמיתיים, שעלולים לחשוב שהם לא בנורמה אם אינם מעורבים במתבצע על המסך. אפשר לעשות סרטי התבגרות, לפעמים כדאי, אבל דווקא בנושא הכל כך רגיש הזה יש לנהוג בכפפות של משי, או פשוט לעשות סרט אחר. גם לגנוז זו אופציה.