מי שמחפש גרסה מקוצרת לסרט שעלה לאחרונה בבתי הקולנוע (שלוש שעות), ימצא אותה ב־VOD של יס, בסרט דוקו על אבי פצצת האטום רוברט אופנהיימר. מטבעו, הדוקו מצמצם ברגעי הדרמה וחיי האהבה המטלטלים של הפיזיקאי היהודי האמריקאי הגאון אבל משתמש היטב בקטעי וידיאו ואודיו מתוך ראיונות עם אופנהיימר, ובסך הכל יוצא סרט מלמד וראוי.
במובן מסוים היה אופנהיימר תמים בדעותיו. הוא הבין היטב את עוצמת כלי המלחמה שהוא מייצר ואת ההרס הפוטנציאלי חסר התקדים האצור בו. אלא שהפיזיקאי הגאון האמין בכל ליבו שהוא חי בעולם שבו שולט הסדר וההיגיון. אם יבינו האנשים שניתן במספר פצצות כאלו לחולל הרס כזה, טען, יהיה זה סוף המלחמות, אפילו לעולם, ושלום ושקט ישררו על פני הפלנטה.
את ההרס העצום (אף שניתן להצדיקו בהחלט) שחוללו שתי הפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסקי יכול היה להצדיק מבחינת תפיסת העולם שלו. הוא המשיך לעבוד במעבדה שלו וחיכה לשלום העולמי שיגיע. כשהחלה כעבור מספר שנים מועט המלחמה הקרה, ברית המועצות פוצצה פצצה משלה, והשלום המיוחל בושש להגיע, החלה גם דעתו של אופנהיימר להשתנות.
מכאן ואילך, מי שהיה המושיע שסייע לאמריקה לנצח במלחמתה מול יפן ולהציל את חייהם של רבבות חיילים אמריקאים הפך מבחינת הממסד לטרחן המנדנד באוזני כל מי שמוכן להאזין לו וגם מי שלא על הסכנה הגלומה בנשק הגרעיני ועל הצורך לצמצם ואפילו לגנוז אותו. הוא נזרק ממשרדו של הנשיא בבושת פנים. הימים היו ימי מקארתי העליזים, וחקירה העלתה שאהובתו לשעבר הייתה קומוניסטית וגם לו עצמו הייתה אי־פעם אפיזודה קומוניסטית חסרת משמעות. די היה באלה כדי לשלול ממנו את הסיווג הביטחוני שלו.
נעלב עד עמקי נשמתו, דואג לגורל העולם ומוצף רגשי אשם על הנשק שבנה, נסוג אופנהיימר אל הקתדרה שלו באוניברסיטת פרינסטון וסירב מאותו רגע ללמד ולעסוק בפיזיקה תיאורטית ומעשית. עשרות שנים מאוחר יותר, לאחר שנפטר, החזיר הממשל האמריקאי לאופנהיימר כאות סמלי את הסיווג הביטחוני שלו. אם היו יכולים לשאול אותו באותם רגעים, סביר להניח שאופנהיימר, המדען מלא החרטה והמיוסר, היה מוותר על הסיווג ועל הפצצה שבנה.
לראות או לוותר: לראות.