לא כלה דרכנו

"ליל כלולות", יס דוקו

רחל אליצור, קולנוענית חרדית, יצרה סרט על מנהגי הזיווג החרדיים, החתונה וליל הכלולות. התוצאה אינה מחמיאה לעולם שממנו באה
היחס החילוני אל המגזר החרדי בארץ מסתכם בדרך כלל ובמיוחד לאחרונה ברגשות שליליים - הזעם על התקציבים הזורמים אל החרדים וההשתמטות החרדית מלהיכנס תחת האלונקה בעניין הגיוס לצה״ל. מלבד אלה, נוהג הציבור החילוני כלפי החרדים על פי הקוד החילוני - שיעשה האחר מה שהוא רוצה, ואתה אל תתחוב את אפך לעסק שלו.

גורמים מסוימים מאוד במגזר החרדי, לעומת זאת, הזקוקים לאויב תמידי כדי לשמר את ההסתגרות בין החומות, מלאים טענות כלפי החילונים. למשל, הלהט"ב הם אויבי היהדות ואשמים באסונות הנוחתים על הארץ. והספרות הישראלית משולה לירקות רקובים. וחוסר הצניעות של נשות ישראל אשם במחלות קטלניות, ועוד כהנה וכהנה ממבו ג'מבו.

כל אלה עוברים כאמור גבוה מעל לראש החילוני. עוד לא נסגרה ישיבה אחת בארץ הקודש בגלל דברי בלע שנאמרו בה על החילונים.
ואולי הגיע הזמן לענות? לפתוח באיזה ויכוח פומבי עסיסי? אולי דווקא מכאן ייפתח איזשהו ערוץ תקשורת בין הצדדים? סרטה של היוצרת והבמאית רחל אליצור, "ליל כלולות", המשודר ביס דוקו, יכול לשמש כפתיחה טובה לוויכוח כזה. אליצור, קולנוענית חרדית ("מסכת פאה", דוקאביב 2018), יצרה כאן סרט המתעד את הליך החיזור וה"סגירה" על החתונה בעולם החרדי, החתונה עצמה וליל הכלולות.

אף שכאמור לא עזבה את העולם החרדי, אליצור אינה מוטה לטובה כלפי המגזר שאליו על פי הגדרתה היא שייכת. הסרט אינו מחמיא, בלשון המעטה, למנהגים החרדיים הקשורים בענייני הזיווג. דווקא כאן טמונה נקודת חולשה מסוימת בסרט. מנהגי ההיכרות וה"סגירה" על חתונה - בין פגישה לשלוש־ארבע כאלו - ידועים לצופה החילוני ועד כמה שהם ביזאריים לעיניו ולאוזניו, הם בגדר חדשות מוכרות.

העניינים מתחילים להסתבך לזוג החרדי הטרי כשהם נלקחים לחדר הייחוד, וכאן, מאחורי הדלת הסגורה, כשהמוני חבריו של החתן מחכים בקוצר רוח שייצאו, החתן מתבקש לנשק את הכלה לראשונה. וזה אינו יודע עדינות ורוך, וזאת מבוהלת עד עמקי נשמתה, ושני האנשים הזרים הללו שנפגשו, נאמר, שלוש פעמים בחייהם עד הרגע הזה, מושלכים לתוך עולם יורה אינטימי מזויף.

ומאוחר יותר, ליל הכלולות. וכל מה שהתרחש בחדר הייחוד מועצם עתה פי כמה וכמה. אלו הרגעים שבהם מתעלה הסרט, כאשר נשים חרדיות משוות את החוויה שעברה עליהן שם לחוויית אונס ולתחושה הקשה שעליהן לחיות מעתה עם האיש שביצע בהן את המעשה ואשר כמובן הן מצוות לאהוב.

תמונה אחת לא נוחה לצפייה, מוכרת גם למי שלא צפה בסרט, מתרחשת כשהכלה לבושת לבן ופניה מוסתרים ניצבת במרכז רחבת ריקודים, בידיה היא אוחזת רצועת בד ארוכה, שאת צדה השני מחזיק האדמו"ר. הוא קופץ ורוקד, אלפים ביציעים מסביב קופצים ורוקדים כאיש אחד, ורק היא ניצבת על מקומה כלולב לבן, מה שלפחות ממקום מושבי נראה כחפץ חסר חשיבות שתפקידו כביכול הוא רק להלהיב את הקהל.

לראות או לוותר: לא פסגה קולנועית, אבל בהחלט שווה לראות.