העונה הראשונה של הסדרה “לייקרס: קבוצה מנצחת" הסתיימה כשד"ר ג'רי באס מצליח להפוך את הקבוצה האפורה שרכש לאירוע ספורט בידורי מלהיב. לא כל שחקני ומאמני הלייקרס האמיתיים, אגב, התלהבו מהסדרה. בין השאר הם טענו שהתסריט מרדד את דמויותיהם והופך אותם, לטובת הדרמה, ל"בעלי תכונה אחת". HBO לא התרשמה מהתלונות ויצאה מיד להפקת העונה השנייה, שכבר עלתה לאוויר ופרק חדש שלה מוקרן מדי יום שני על המסכים גם בישראל.
אפילו בלבנון ועומאן: גל גדות בראש רשימות הצפייה בכמעט 100 מדינות
נתוני שיא: ההישג המרשים של הסרט על חייו של צביקה פיק
כמו עונות שניות בסדרות רבות אחרות, מוסיפה כאן הסדרה אלמנטים שלא היו בראשונה. בדרך כלל אלו סיפורי משפחתולוגיה שאפשר לחיות בלעדיהם ו"לייקרס: קבוצה מנצחת", להלן ה"לייקרס", אינה שונה. ג'רי באס עושה יחסים עם ילדיו, ג'רי באס משחזר אהבה ישנה עם האני מצעירותו, אבא ואמא של מג'יק זועמים על הילד שמנסה לברוח מאחריות כלפי צעירה שנכנסה ממנו להריון - עוד ועוד דקות חולפות בחרטטולוגיה דומעת ומנדנדת, שגורמת ליד להתחיל לזחול לכיוון השלט.
רק אהבה ישנה עוד משאירה אותי בינתיים על הסדרה: זו שמתגעגעת לכדורסל הנפלא ששיחקו אז שתיים משלוש הקבוצות הנהדרות ביותר בתולדות ה־NBA. עד היום, כמעט 40 שנה מאז, אני מתלבט בתוכי מי מהשתיים דאז - לייקרס או בוסטון - עשתה את המשחק מרתק ומסעיר יותר: השואו־טיים המסחרר של הלייקרס בהובלת מג'יק, וורתי, קארים וכל השאר, או משחק המוח המופלא של בוסטון בהובלת לארי בירד, פאריש, דני איינג', דניס ג'ונסון ורקדן הבלט עוצר הנשימה תחת הסל, שכמותו לא נראה עד אז ומאז, קווין מקהייל.
אחר כך בא כמובן מייקל ג'ורדן, וזוהרם של אלה אומנם לא התעמעם אבל לפחות נדחק אחורה. גם ה־NBA השתנה, המשחק הפך מהיר יותר, מפוזר יותר, ראן אנד בלגן מעניין ומלהיב פחות.
רק קרתנים מזקינים כמוני עוד חולמים בלילה על מקהייל מחולל תחת הסל, על מג'יק חותך את המגרש בשלוש שניות ומוציא מסירה לסל מאחורי הגב לוורתי, שטס עם יד ישרה באוויר אל הטבעת, כמעט, אבל רק כמעט כמו בן האלים מייקל ג'ורדן. לטובת זיכרונות מתוקים כאלה אני עדיין על הסדרה. אבל אם באס יפסיק להסתובב עם כל החתיכות של עיר המלאכים וימשיך ליילל על אהבות קודמות, את הרייטינג שלי הוא יאבד.
לראות או לוותר: סדרה שחיה על אדי זיכרונות מתוקים. מי שלא היה שם בשנים ההן לא יחזיק מעמד.