גל חשבון הנפש ששוטף את הערוצים לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור נישא בסדרה החדשה של כאן - "האחת" על כנפיה של טייסת 201, טייסת הקרב שספגה את מספר האבדות הכבד ביותר במלחמת יום כיפור, אך גם התעשתה והפכה לטייסת הפנטומים שהצליחה להפיל את מטוסי הקרב הרבים ביותר במהלך המלחמה.
סימה קדמון, יוצרת הסדרה ועיתונאית, שירתה כפקידת מבצעים באותה יחידה ממש. בתזמון שלא יכול היה להיות טוב יותר כשברקע סרבנות הטייסים להגיע לאימונים על רקע הרפורמה המשפטית היא יצרה סדרה חשובה שמצליחה גם לחדור ולחתור תחת תדמית הטייסים קרי הרוח. קדמון התכוונה להחיות את כתבתה שפורסמה במעריב לפני כ-30 שנה המתארת את 19 ימי האימה שבמהלכם נהרגו שבעת לוחמי הטייסת ו-14 נפלו בשבי וספגו עינויי בלהות. אך לפי הפרק הראשון, מסתבר שהמרחק בין כתבה לבין מוצר דוקומנטרי מושלם עלול להיות רחוק.
לדוגמא, הפרולוג, שאמור להיות החשוב ביותר ולסחוף אותך לתוך האירועים, לוקה בחסר. למרות הניסיון הרב של היוצרת יחד עם הבימאי גלעד טוקטלי (עובדה), תחילתו של הסיפור המטלטל הולך לאיבוד בשלל אנקדוטות ותמונות מהשירות הצבאי של קדמון, שאולי היו זוכות למיליוני לייקים אם היה אז אינסטגרם אך היו היו יכולות להישאר על רצפת חדר העריכה. למזלנו היא חוזרת בשלום לבסיסה החל מאמצע הפרק הראשון ומצליחה על ידי טקטיקת שבירת הקיר הרביעי, כשהיא בתפקוד כפול של מראיינת ומרואיינת ("זוכרת את המסיבות סימה?), להוציא לבסוף רגעים מפעימים שיקשו עליכם לישון בלילה.
ואמנם, מאז מלחמת ששת הימים היו טייסי חיל האוויר מיתוס שאין לגעת בו, והפדיחות וטעויות האנוש שנעשו לאורך השנים נקברו תחת חזות יפת בלורית. הסיפור המחריד הראשון שעוד יככב בהמשך הסדרה ויתגלה כמשמעותי יותר מכפי שמוצג בתחילה, הוא כתם של ממש בעברה של הטייסת. בשלב הזה הוא מוצג בינות לזיכרונות משועשעים פחות ויותר של החברה מהטייסת, ביניהם מוכרים יותר ופחות כמו רון חולדאי, דן חלוץ, מאיר שני וגיל רגב. בשלב ההוא אני לא מצליחה שלא לתהות אם קדמון עצמה לא נדבקה בהיבריס הכללי של פוסט מלחמת ששת הימים ועדיין שרויה בו. "אני הייתי מלכת הטייסת", היא נזכרת בעונג רגע לאחר ספירת מניין ההרוגים חפים מפשע ואולי פשוט מדובר בעריכה לא טובה.
כך או כך הסיפור מתחיל להמריא סוף סוף בשחזור אותו אירוע שקרה שבעה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, כאשר מטוס נוסעים לובי מבקש לנחות נחיתת חירום כשהוא מעל שמי דרום ישראל. ברקע, כך מספרים לנו, התרעות פיגוע וטייסת האחת מוזנקת כדי ליירט את המטוס. כשהם מבינים שמדובר במטוס נוסעים הם מנסים לסמן לו לנחות, אך הקברניט לא שועה לניסיונות והפקודה של מפקד הטייסת יפתח זמר היא ליירטו. כמה טייסים מעידים כי ניסו להתנגד לפקודה אך לבסוף הוא יורט והתרסק. התוצאה הטראגית הייתה מוות מיותר של 106 נוסעים חפים מפשע והכרזה בסגנון: "אז מתו מאה לערבים, פעם הבאה לא יתעסקו איתנו".
הסדרה מיטיבה באמצעות סיפור זה לתאר את הזחיחות של חיל האוויר באותה תקופה ויפתח זמר לא מסכים לדבר על האירוע לעיני המצלמות. בהמשך הוא ידבר. שאר הטייסים שנחשפים למצלמות הופכים עם התקדמות הסדרה לכוכבים הגדולים והם מצליחים לצאת ממשבצת הראשים המדברים. הפרחים בהקשר זה הם לסימה קדמון שמצליחה להוציא מהם רגשות חיים. אט אט נושרים הקליפות והטייסים מתחילים להתוודות, רגע מכמיר לב במיוחד נרשם כאשר מאיר שני שנתפס במלחמה ועונה בשבי הסורי תוהה האם יש לו פוסט טראומה, מה שעושה עבודה טובה יותר, עם כל הכבוד ויש כבוד, משחזור המסיבות של הטייסים בחצור. כששומעים אותו אפשר להעריך מחדש שוב, באופן מוחשי את דור הנפילים החזק ההוא שעשה את המוטל עליו במחיר נפשי שהוא עצמו לא מרשה לעצמו לחוש. גם לא 50 שנה לאחר מכן.
לפרק השני כבר חיכיתי בציפייה והוא אכן לא מאכזב. נפילת המטוס הלובי שהייתה קלף הדומינו הראשון מתגלה כאירוע משמעותי בנקמה הכלל ערבית, שבאה לידי ביטוי במלחמה. ההמשך מתמקד בתחושות חוסר האונים והפחד שחוו הטייסים ללא מפקד והתמוטטות המפקד בעצמו כבר בתחילת המלחמה. בזכות קטעי השחזור אפשר להרגיש את הדינמיקה הפנימית כאילו היינו נמצאים יחד איתם בחמ"ל. הטייסים עצמם כבר לא מחויבים בשירות מילואים, והעובדה שהם מתגייסים שוב להיחשף בפני המצלמות ומדברים על הכל כולל רתיעה מסרבנות בימים כל כך רגישים היא לא מובנת מאליו. ח"ח מיוחד לרון חולדאי שמשחזר את הטראומה בסגנון הנונשלנט המבודח הרגיל והאהוב שלו. נקודה נוספת ראויה לציון היא שלפחות עד סוף הפרק השני למרות שמות המשפחה של הטייסים, חיון לצד חלוץ וכיוצא בזה, לא מדברים על ישראל השנייה חילונים ודתיים ואין שיח על המילה שיח. בימינו מדובר במשהו מאחד שאנחנו צריכים וכפי שניסח זאת אחד הטייסים, ביחד אפשר לפחד פחות.