צוות המקור של רשת 13 ליווה את ירון לונדון בן ה- 83 בחמש השנים האחרונות ויצר סרט על הסנסציות של אחד מאנשי הרוח הגדולים שקמו בישראל. סרט שצילומיו החלו רגע אחרי שלונדון נזרק מהערוץ בתוכניתו "לונדון את קירשנבאום" בגלל נתוני רייטינג, אותו רייטינג שהערוץ מנסה כעת להשיג בעזרתו בסרט, כמה אירוני יש לומר.
ירון לונדון תוקף: "החרדים המציאו את השמחה על מותם של אשכנזים"
ירון לונדון: "אני חש כמעט כלום כלפי האסון, למה שאדאג לחרדים?"
אני לא גדלתי על ירון לונדון, ואם הייתי נקלעת לשיחה על האיש ופועלו, לא הייתי מגלה מומחיות גדולה בסיפור חייו, עלילותיו ומעלליו. אתמול בתכנית "המקור" עם רביב דרוקר, התוודעתי יותר אל סגנונו ואישיותו המיוחדת והתרשמתי עמוקות. התרשמתי מההומור והשנינות, החדות וחריפות הלשון, הרהיטות והשפה העשירה הספרותית מחד, והמתובלת בג'רגון עממי ובקללות וגידופים עסיסיים מאידך, ושימוש לא הססני במילים שהאות ז' מככבת בהן. למרות שאם נהיה כנים, אני בטוחה שכל אחד מאיתנו משתמש בהן ברגעים של אי נחת ותסכול.
התרשמתי מכושר הניתוח המבריק והכנות הבלתי מסויגת בכל הקשור לסביבתו הקרובה ולעצמו. אין ספק שהאיש לא מבבלת ואומר את כל אשר על ליבו בלי להתנצל או לדפוק חשבון למישהו. הייתם אולי חושבים שבגילו הוא מרגיש שמותר לו לצפצף על כולם, אולם מהמעט ששמעתי אותו בכמה סרטונים שמופצים ברשת ותכניות ראיונות שלו בעבר, הוא תמיד היה חד, בועט ונשכני, לפעמים בוטה ומעליב את מרואייניו ומאתגר אותם לענות לשאלות קשות שאמורות היו להביכם, כשהוא יודע היטיב שהוא יעורר אנטגוניזם וירגיז חתכים מסוימים בציבור. כמו הציבור הדתי חרדי, שכנראה נחרד לשמוע אותו מצהיר שהוא אתאיסט מובהק.
אין ספק שאומץ לא חסר לירון לונדון וביצים גדולות, אך גם פה גדול שנהנה לנגוח ולהתנגח בכל המעצבנים, הצבועים והשקרנים. ואתמול, בתכנית "המקור" הוא התעצבן ביג טיים. הוא התעצבן שכעסו עליו כי הוא לא הזדהה עם הכאב של הציבור החרדי שאיבד כל כך הרבה אנשים מהקהילה באסון במירון. לונדון ביטל את התבטאויות הכעס כלפיו, בנימוק הפשוט וההגיוני לטעמו, שהכעס של הציבור לא צריך להיות מופנה אליו, אלא לאנשים כמו הרב עובדיה ומאמיניו שכביכול שמחים על מותם של יהודים וילדיהם שנספו בשואה כי הם היו צאצאים של הדור שחטא בחטא העגל בסיני.
להגיד לכם שנשארתי אדישה? ממש לא. אם אמנם הרב עובדיה אמר את הדברים, איך אפשר לא להזדעזע מתוכנם? עוד התעצבן לונדון ובצדק, כששאל, היכן כל העמותות הדתיות שלא לקחו אחריות על הטרגדיה במירון שקרתה בגלל שהם לא דאגו להקים גדרות בטחון במקום האסון. בציטוט לא מדוייק: "עליהם צריך לכעוס, יותר מאשר עליי. היכן אותם נבלות שיודו באשמתם"? רתח לונדון.
לונדון נשמע כמו נביא זעם, אך מהכעס שביטא באותנטיות שכמוה לא ראינו מזמן על המסך מצד אנשי תקשורת שאת רובם כינה "אידיוטים", היה ברור שכל מילה שלו צרובה בדם ליבו ושפיו וליבו שווים, תופעה די נדירה ומרעננת בנוף הישראלי היום ובעיקר בתקשורת הישראלית. כמובן שלא נעלם מעיני שהוא פרובוקטור לא קטן, כמו הסיפור על האישה במעלית שנגע לה בשד כי היא מצידה נגעה בכרסו, וגרם למירי רגב לצעוק גוואלד, סיפור שלדעתי בדה מליבו כי הוא נראה לי חובב צ'יזבטים נלהב. על הסיפור הזה דרך אגב, הגיב מישהו ברשת שירון לונדון מאוד חכם אך גם מאוד טיפש. כי בינינו? מה התועלת שהפקת מכל הקטע הזה? לא ידעת שתזעיק עליך את כל משמרות הצניעות ואת כל צבא ה-מי טו?
יחד עם זאת, אם לשפוט בין השורות או שפת גופו של לונדון באותו ראיון, צריך להיות קשה הבחנה והבנה, על מנת לא להבחין שמתחת לחזות המחוספסת, הקשוחה והלא מתפשרת של האיש שאוהב למשוך אש ולפזר הצהרות פרובוקטיביות, מסתתרת רגישות, רגשנות ואכפתיות, ואנו למדים על כך בעיקר מהאופן בו סיפר על אשתו המנוחה הראשונה לה היה נשוי שנים ארוכות ובה טיפל במסירות בזמן מחלתה, וגם מהאופן בו הוא מתקשר עם נכדיו שנראה שהם מעריצים אותו ואת סיפוריו.
תכונה יפה נוספת שזיהיתי בירון לונדון, היא היכולת לבקר את עצמו ולצחוק על עצמו ולהודות בטעויות ובפליטות הפה הסנסציוניות שלו, שלעיתים הוא מתחרט עליהן. איש מיוחד במינו ומעניין, שכאשר יפרוש מעיסוקיו בתקשורת או מכל תחום שבו נגע, והיו הרבה תחומים כאלה, שהציגו אדם רב כישרונות שאף זכה בפרסים לא מועטים, אהיה בין אלה שיתגעגעו לשמוע את צפונות ליבו והגיגיו.