יובל לבקובסקי, ממש כמו שמה, נולדה במלאות 50 שנה למדינה. קצת אחרי, הבינה שהיא הולכת להיות שחקנית וששום דבר לא הולך לעצור אותה. ולא בכדי; בתחילת נובמבר, כמעט חודש אחרי האסון שהתרגש עלינו בבוקר השבת השחורה, הגיע הרגע הגדול לו ציפתה – הסרט הצרפתי נובורישים עלה לנטפליקס כשלבקובסקי (25) בתפקיד ראשי.
להשאיר את העולם מאחור: לא כדאי, לא עכשיו | ביקורת נטפליקס
חודש וחצי לאחר שנפטר: נחשפה סיבת מותו של מתיו פרי
"אני כרגע בארץ, הגעתי לשלב אחרון של אודישן שעשיתי", סיפרה לי בדיוק כשציפיתי לראות קצת מהנוף הפריזאי מחלון ביתה. "אני מחכה לתשובות, אנחנו ראש בראש על התפקיד. במיוחד בתקופה האחרונה יש בי רצון גדול לבלות כאן זמן, להיות בחו"ל בתור ישראלית עכשיו זה לא פשוט".
לפני החלום על צרפת, אהבתה של יובל למשחק החלה בכלל בתל אביב, והלכה והתעצמה בלהקת השכנים של צ'יץ' המיתולוגית. "חלמתי להיות שחקנית מאז שאני זוכרת את עצמי", שיתפה. "אפילו שהוריי סירבו להשלים עם זה, הבנתי מגיל 5 בערך שאני אוהבת טלוויזיה ושאני רוצה להיות בתוכה ולא בצד של הצופה. זה תמיד היה שם, הייתי מבקשת מהם שייקחו אותי לאודישנים, הם היו פחות בעד. התחלתי לשחק בלהקה בגיל 12, זה היה גן העדן הפרטי שלי, פרחתי שם בטירוף. למרות שקיבלתי זימון לתיאטרון צה"ל, לא הלכתי לאודישנים. להורים שלי חשוב היה שאעשה תפקיד משמעותי, אז הייתי מדריכת שריון, זו הייתה מחווה לדודי שנהרג במלחמת יום כיפור. במבט לאחור זה היה נכון בשבילי, אבל זו גם הייתה התקופה הראשונה בחיי בה לא יכולתי לשחק".
"הרגשתי שאני יכולה גם וגם"
"לפני הגיוס הכרתי בחור צרפתי", הגיעה לרגע ששינה את חייה, הלכה למעשה. "זו הייתה אהבה כמו בסרטים. בדיוק התחלתי את הצבא והוא יותר מבוגר, וזו הייתה מן אהבה בלתי אפשרית, שנפגשים בה רק בסופי שבוע או שפתאום יש לי רגילה והוא קונה כרטיס טיסה. אהבנו בטירוף, ואחרי השחרור דיברנו על כך שאעבור לגור שם. מבחינתי הייתי בפער של שנתיים עם החלום להיות שחקנית, מה שמתקבל בארץ כי אתה תורם למדינה ומתעצב כאדם, אבל הייתה לי דילמה קשה כי לא דיברתי צרפתית. אמרתי לעצמי 'את סומכת על עצמך', והרגשתי שאני יכולה גם וגם. סיכמתי עם עצמי שפשוט אשתלט על השפה הכי מהר שאני יכולה, גם אחיה עם אהבת חיי וגם אהיה שחקנית בצרפת. כאילו לא מדובר במקצוע הכי קשה בעולם, אז גם בשפה זרה. אז נשמתי ואכלתי צרפתית, ובכיתי לא מעט".
ואז, כמו בסרט רווי תהפוכות, ניצבה לבקובסקי בפני אודישן גורלי באחד מבתי הספר למשחק הגדולים והמשפיעים בצרפת רבתי. ה־Cours Florent. "אמרתי שאין מצב שאעבור, לא הבנתי חצי מהטקסט", הודתה. "כדי לשחק, צריך להבין את הניואנסים הכי קטנים, לכל מילה יש את הרגש שהיא גורמת לצופה לחוש. לא רק שהתקבלתי, אלא התקבלתי ישר לשנה השנייה. לא האמנתי. מוחמד בלהמר, מלהק נחשב בצרפת, ראה אותי בביה"ס וקרא לי לאודישן לסרט של נטפליקס. הוא אמר לי 'אין שום קשר בינך לבין התפקיד, אבל בא לי לראות'. נתתי את כולי למרות שהתפקיד היה מיועד לצרפתייה בשם סטלה, בלונדינית עם עיניים כחולות. זה היה עניין של חיים ומוות. בסופו של דבר מוחמד התלהב וקרא לי לאודישן שני. הרבה זמן לא נהניתי ככה מאודישן".
והשאר היסטוריה. יובל מככבת בתפקיד מרכזי בקומדיה הפרועה נובורישים בתור יעל, ישראלית המתגוררת בצרפת ויוצאת עם מיקל, בחור יהודי שמתגלה כמתחזה מוסלמי בשם יוסף. "היה כיף לראות שהסרט הגיע גם לארץ. זה עשה באז גדול באירופה, אבל בישראל, מן הסתם, פחות מדברים כרגע על כל מה שקשור לעולם האמנות", התייחסה לשאלת העיתוי של עליית הסרט. "מאחר שהבמאי והשחקן הראשי נסים ליס רצו שאקבל את התפקיד, הם שינו את הדמות מסטלה ליעל. היה להם חשוב שאהיה באמת ישראלית. בזמנו דיברו על כך שאהיה איטלקייה ושאת אמי תשחק מוניקה בלוצ'י , ולתפקיד שלי רצו בהתחלה את לילי־רוז דפ. הייתי האופציה השנייה אחריה. נסים ומוחמד נלחמו כדי שאני, יובל הישראלית, תשחק בסרט, ועוד כיהודייה, הם לא ניסו להיפטר מזה באלגנטיות. בשביל להצדיק את המבטא הביאו את השחקנית הדר רצון־רותם ל־24 שעות כדי שתשחק את אמא שלי, והייתי חלק פעיל בשכתוב התסריט. שכתבנו את התסריט יום שלם בתקווה שנטפליקס יקבלו אותו. זה לא היה פשוט. מבחינתם בנושא כזה צריך לגעת בכפפות משי. החששות היו מוצדקים בדיעבד, כי הסרט יצא במלחמה".
קשה להתעלם ממה שקורה בעולם בימים טרופים אלה. הביקורת כלפי ישראל עולה על גדותיה, יהודים רבים בניכר מרגישים שהבית הבטוח הפך לפצצה מתקתקת, והפוליטיקה, שנדמה שנותרה עד כה מחוץ לעולם התרבות, מחלחלת כמעט לכל חלקה טובה. בתווך הזה, נאלצה יובל לגלות צדדים שלא הכירה בקשר עם חבריה לקאסט, חלקם נמנים עם הדת המוסלמית. "במהלך הצילומים לא הייתה לי שום בעיה עם הקאסט", הדגישה. "כולנו באנו לשם כדי לעבוד, ואנשים בתעשיית הבידור מאוד פתוחים מחשבתית בדרך כלל. כולם היו די פוליטיקלי קורקט, והאמת שהתלהבו מהעובדה שעשיתי צבא, גם חבר'ה מוסלמים אמרו לי שטוב שמשרתים בצה"ל. היו לנו רגעים בהם ירדנו אחד על השני בקטע חברי, לא דיברנו על הנושא בצורה רצינית כי היה לנו ברור שלא כדאי".
ואז הגיע ה־7 באוקטובר. "הסרט יצא חודש אחרי המלחמה, ובמהלכו קיבלתי מהבמאי ומהשחקן הראשי הודעות של הבעת עניין ושל 'חושבים עלייך ומקווים שהמשפחה שלך בסדר'. לא בדיוק תמיכה בישראל אבל שאלה לשלומי והזדהות אישית", ציינה לשבח, אך סייגה: "עם חלק אחר מהאנשים על הסט החלו מתחים ברשתות. בעיקר בתחילת המלחמה העליתי הרבה פוסטים, הייתי 13 שעות ביום מול הטלפון. ישבתי כמו זומבי. פתאום אחד מהשחקנים כתב משהו לגבי מושג השחרור, המוכר בצרפת. אנחנו יושבים יחד, יוצאים, שותים, וזה מה שהוא כותב ב־7 באוקטובר. הלב שלי התכווץ, לא האמנתי למה שאני רואה. נכנסנו לוויכוח על גבול האלים, הוא קרא לי טרוריסטית ואמר שאני תומכת ברצח ילדים. פתאום יצא הפרצוף האמיתי. ואיזה באסה, כי באמת האמנתי שהייתה כאן חברות פוטנציאלית. אני רואה מה הם מעלים, ואני לא מדברת רק על המוסלמים בסרט אלא על כל התעשייה, התמיכה בנו היא אולי 10 אחוזים. זאת אכזבה ענקית לא רק מהקאסט, אלא כמעט מכל מי שאני מכירה מהתעשייה".
"מצד אחד אני נלחמת בשביל הארץ, ומצד שני לא מכירים אותי בארץ"
כמו שוודאי הבנתם, גם המצב המתוח בלשון המעטה לא גרם לה לסגת לאחור. ההפך הוא הנכון, ותכפילו במאה: "הגעתי לפרמיירה בשאנז אליזה מול 500 אנשים עם חליפה של המעצבת ליאור שוורצמן, מגן דוד וצמיד הקורא להשבת החטופים. קיבלתי הרבה ביקורת, ובאותה נשימה אמרתי שאם אני עולה למעלה, המדינה שלי עולה איתי. אין כזה דבר לשכוח מאיפה באת. אז מקבלים עשרות הודעות ביום מכאלה שעפו על הסרט ומזהים אותך ברחוב, ומנגד הודעות נאצה. מצד אחד אני נלחמת בשביל הארץ, מצד שני לא מכירים אותי בארץ. את מייצגת את ישראל אבל אף אחד בישראל לא יודע את זה, ולכן חטפתי אש בלי שום הגנה. הסוכן שלי בצרפת אמר לי שאני חייבת להפסיק עם הפוסטים. הרגשתי שזו כמו שליחות, אבל גם שאף פוסט בפייסבוק לא ישנה דעה של מישהו. כשפרצה המלחמה, תוך שבוע הייתי בארץ. הרגשתי שחברים שלי פוחדים שאני הולכת למות. כשחוויתי את האזעקה עם סבתא שלי הרגשתי טוב, חשתי שאני איפה שאני צריכה להיות. באמצע המלחמה גם נרשמתי לסוכנות של זוהר יעקבסון, וזה נובע מהרצון להיות יותר בארץ. משהו בוער בי להיות יותר עם ישראלים, לדבר יותר בעברית".
לפני כשלושה חודשים, תם סיפור האהבה של יובל ובן זוגה אחרי 7 שנים. "הוא בן 38, וכבר הגיע לגיל בו רצה ילדים", אמרה לי בגילוי לב. "אני כרגע לא שם. הייתה אהבה גדולה, אבל הבנו שאנו לא רוצים את אותם דברים, ושאני לא רוצה למנוע ממנו את האושר שלו. משחק הוא מקצוע בעייתי הבחינה הזו, לא פשוט למצוא זוגיות, וזה פחות מעניין אותי כרגע. האישה שתהיה עם בן הזוג שלי לשעבר תזכה בבחור מדהים, ואם חלומי היה להקים משפחה ולהתחתן עכשיו, לא יכולתי לאחל לעצמי מישהו טוב ממנו. זה מה שקשה בלפרק משהו שהוא כל כך טוב בשביל לא לבזבז את הזמן של מי שאתה אוהב". אבל אל תטעו, המבט לחלוטין קדימה. "יש בי רצון להיות עם בחור ישראלי, רק אנחנו מבינים אחד את השני, אנחנו כל כך לבד בעולם. בן הזוג שלי ואני דיברנו בינינו צרפתית, יש משהו בלדבר עברית שחסר לי. אין דבר יותר נכון, אמיתי ועמוק משיחה בשפת האם שלך. האופי שלי יוצא כמו שצריך בעברית, זה רובד שבחיים לא נגיע אליו. זו תרבות אחרת, הסדרות והשירים שגדלתי עליהם, הוא לא ידע מי זה אריק איינשטיין. אלה הדברים הקטנים שמעצבים אותנו כעם. איזה כבוד זה להיות ישראלי, בא לך לחלוק את זה עם מי שמבין עניין".
"יהיה אחלה להיות גל גדות של צרפת, אין לי שום בעיה עם זה"
בסיום השיחה שעברה ביעף, החלטתי ללכת על השאלה הסו קולד מתבקשת – איפה רואה את עצמה לבקובסקי בעוד חמש שנים מהיום. באופן ממש לא מפתיע, גיליתי שוב שגם השמיים הם לא הגבול כשמדובר במסע מעורר ההשראה שלה: "יש עוד שני סרטים ששיחקתי בהם שעתידים לצאת בצרפת בשנה הקרובה, אחד לקולנוע וסרט נוסף בתפקיד ראשי לטלוויזיה. אני רואה את עצמי ממשיכה לשחק בצרפת וגם בארץ, ומשחקת בפרויקטים ישראלים שמאוד מפרגנים להם בצרפת. 'פאודה' לדוגמא, האיכות של הדבר הזה היא משהו שאני מאחלת לעצמי. אני חושבת שזה ממש לא תלוש מהמציאות. יש את הרצון להיות בין צרפת לארץ, וכשיתחילו כמה פרויקטים מעניינים - להגיע איתם לארה"ב. יהיה לי אחלה גם להיות הישראלית שמייצגת את צרפת, להיות גל גדות של צרפת, אין לי שום בעיה עם זה". ולא נותר לי אלא לומר את צמד המילים 'במהרה בימינו', ויפה שעה אחת קודם. יש למה לחכות.