מאז תחילת עונתה הנוכחית של "ארץ נהדרת", התוכנית הוותיקה מצאה את עצמה לא פעם במקום חדש ומפתיע עבורה: בלב הקונצנזוס. נכון, מיום היווסדה מדובר במשאבת רייטינג, תוכנית אהובה ופופולרית, אך בצד זאת לאורך השנים היא הואשמה תמיד בהטייה פוליטית וספגה מתקפות רבות מימין ומהציבור הדתי (זוכרים את סערת "נפתלי בנט וקוקיות התפילין"? ואת סאגת החיקוי של הרב קנייבסקי בימי הקורונה? ואת הזעם הרב שקם בעקבות הצגת דמותו של הרב עובדיה יוסף שנים לאחר פטירתו?).

ארץ נהדרת הרעידה את המדינה - וטוב שכך | ביקורת

ינון מגל ועשרות גולשים זועמים: "ארץ נהדרת" תחת מתקפה חריפה

והנה, בעונה הנוכחית משהו השתנה. נראה כי אירועי ה-7 באוקטובר שינו משהו מהותי אצל מולי שגב וצוותו. התוכנית שבעבר, בימי מבצע אחר בעזה, שידרה מערכון בו הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי מקבל את פרס "גלובוס הזרחן" בפסטיבל האג לפושעי מלחמה, שינתה כיוון והציגה השנה מערכונים שאימצו את עמדת המיינסטרים הישראלית כמעט אחד לאחד. מערכונים כמו "סינוואר מתראיין ב-BBC", "הסטודנטים הפרוגרסיבים בארה"ב", "השימוע בהוגוורטס" ועוד, שבוצעו באנגלית ונועדו להפצה בעולם, צברו אהדה רבה גם בארץ, מכל קצוות המפה, ואליהם הצטרף מערכון כמו "כמה טוב שבאתי הביתה" על לוחם המילואים שחוזר לחופשה בבית, ונדהם מהשיח המקטב שמשויך לשני הצדדים במידה שווה.

ואז הגיע המערכון השנוי במחלוקת ששודר אתמול, בו שני קציני נפגעים (אחד מהם, וזה לחלוטין לא במקרה, חובש כיפה), מגיעים לדירה בבני ברק כדי לבשר למשפחה על הנורא מכל - נפילת בנם, רק כדי לגלות שטעו בכתובת, והחרדי שמקבל את פניהם חושש שהם באו להגיש לו את מה שעבורו הוא הנורא מכל - צו גיוס.

אז כן, אפשר להבין את תחושת אי הנוחות מצפייה במערכון, גם אם אצל חלק מהתוקפים מדובר באינטרס פוליטי ולא בתחושת עלבון אותנטית. העלבון והזעם הגדולים נעוצים אולי בעובדה שמי שהוצג שם לא היה השר גולדקנופף או ח"כ גפני, אלא חרדי אלמוני מן היישוב, מה שעשוי להתפרש כעלבון כלפי המגזר כולו.

אלא שנדמה ששכחנו דבר אחד: תוכנית סאטירה לא אמורה להיות מחבקת ומאחדת (בניגוד למה שחושב עיתונאי תרבות מוביל, שצייץ אתמול "ארץ מפלגת"). כש"ארץ נהדרת" הציגה מערכונים פרו-ישראליים שהרוב המוחלט בציבור יסכים עם המסר שלהם, זה נחמד, אבל מבחנה האמיתי של תוכנית סאטירה הוא להציג את העמדה הלא פופולרית, הלא נוחה, זו שתעורר זעם.

"ארץ נהדרת" היא אולי כבר לא תוכנית שמאל מובהקת כפי שהייתה בעבר, אבל היא בהחלט תוכנית שמייצגת את הציבור הציוני-מרכזי-חילוני-ליברלי, אותו ציבור שבשנה האחרונה הפגין בהמוניו ברחוב קפלן וברחבי הארץ. ובציבור הזה יש זעם רב כלפי ההתנהלות של נציגי הציבור החרדים, שמתעקשים על קידום חוק הגיוס בזמן שמדי יום נופלים עוד ועוד חיילים בעזה, ומשמיעים אמירות מנותקות נוסח "למי רע פה". גם בקרב חלקים בציבור הציוני-דתי, שרבים מבניו נפלו במלחמה, קיים זעם דומה, מה שמעיד על כך שלא מדובר בהתנגדות פוליטית אוטומטית או ב"שנאת דת".

המערכון ששודר אתמול ביטא את תחושת הזעם הזו באופן הכי נוקב שאפשר היה לחשוב עליו, כמו שסאטירה אמורה לעשות. מבלי לזלזל בתחושותיו של מי שנעלב ונפגע, אלו בדיוק התחושות שמערכון מסוג זה אמור לעורר.