המונח סטנדאפיסט עבר בשנים האחרונות הרחבה ומצאתי את עצמי משתלב בה", אומר אורי גוטליב, שמשתתף בימים אלה ב"מועדון הסטנד־אפ", תוכנית חדשה המשודרת בכאן 11. "יש סטנדאפיסטים מובהקים ממני, אבל חיפשתי ומצאתי את הדרך שלי בתחום הזה - אני מספר סיפורים קצרים מהחיים שלי ומפיל על הקהל את הפאנץ'. יצא לי לראות וידיאו של שחר חסון והוא סיפר שם שכיף לו לעמוד על במה ולראות פרצופים צוחקים. אם יש צורך בהגדרה כלשהי, לדעתי זו הגדרה טובה של הדבר הזה, וברגע שזה עובד, זה כל כך משמח ומאחד. המטרה שלי היא להיות חלק מזה גם כדי להגיד כל מיני דברים וגם לשחרר אנשים מביקורת עצמאית על דעות שיש להם בנוגע לנושאים מסוימים והם חוששים לומר אותם, אבל אם מישהו עולה על במה ואומר את זה במקומם, אז הם אומרים לעצמם: 'הנה, אני לא המשוגע היחיד שחושב ככה'. מצד אחד זה מפרק אצלם משהו ומצד שני גם מרפא ומשחרר".
הסקרנות הרגה אותי וחזרתי ל"פטריוטים". לא האמנתי למה שאני רואה על המסך
"הצבי" בכאן 11: אליעזר בן יהודה חושף את השערוריות של ירושלים של 1885
התוכנית, שמשלבת מערכונים לצד הופעת במה, מביאה לטלוויזיה סטנדאפיסטים אלמונים לצד ותיקים, וגם אומנים שסטנד־אפ הוא לא הדבר הראשון שקופץ לראש כשחושבים עליהם. חלק מהמשתתפים הם גורי אלפי, אורנה בנאי, תום יער, מני עוזרי, איתי זבולון, אבי אטינגר, עידן ברקאי וגוטליב, כאמור, שככל הנראה עונה להגדרה האחרונה.
שיחקת בטלוויזיה, בקולנוע, בתיאטרון, הנחית וגם שידרת ברדיו. אז מה אתה בעצם?
"יש לי פודקאסט עם ירון ברובינסקי, משהו מצחיק ורוחני, ואני גם משחק בהצגה 'דור בא' בתיאטרון הבית ביפו יחד עם נינה קוטלר. זו הצגה שהיא מז'אנר הטרגי־קומי, עם המון דארק לצד הרבה צחוק. בוא נגיד שאני רואה את עצמי בתור אחד שמרגיש טוב כשהוא נע באזורים הקומיים. אפשר להגיד קומיקאי כדי לסגור את ההגדרה הזאת".
קומיקאי עם צד רציני, יש לומר.
"צחוק, צחוק, אבל גם לזה יש את המקום שלו אצלי. יש כמובן את 'עניין של זמן' המיתולוגית, שמשם הגעתי יחד עם מוש בן בסט ושי קפון לגרסה הראשונה של 'משחקים בחצר האחורית' בתיאטרון חיפה ורצנו עם זה לא פחות מ־650 פעמים".
"עניין של טיימינג"
עליית "מועדון הסטנד־אפ" יועדה ל־12 באוקטובר אבל בעקבות 7 באוקטובר היא נדחתה במספר חודשים. באותה שבת גוטליב נפש יחד עם זוגתו וחברים בסיני. "ברחנו מסיני ברגע שהיה ניתן והגענו למלון באילת", הוא משחזר. "לאט־לאט התחלנו להבין את המצב ונחשפה בפנינו התמונה המזעזעת של מה שקרה. לאחר מכן חזרתי הביתה וכמו כולם ניסיתי להבין איך מתמודדים עם זה, מכל הבחינות. כמובן שהרצון היה לתרום, אבל די מהרגע הראשון הבנתי שמה שיעבוד בהתחלה זה זמר וגיטרה, שמיד מחבר, מעצים ומרים, ושלהומור יהיה את הזמן שלו אחר כך.
למזלי, יש לי חברים מאוד פעילים בכל התחומים. אחד מהם הוא חברי היקר מוש בן ארי, שהתחיל להופיע באילת מול המפונים בבתי המלון ומצאתי את עצמי מצטרף אליו, כחלק מהגשמת החלום שלי להיות נגן טמבורין, מה שנקרא 'תוף מרים', כחלק מההרכב שלו. הופענו הרבה מול ילדי הנובה, וגם יצא לי להופיע מולם בקיסריה בהופעה עם אלי פיניש. היינו ברגישות גדולה מאוד אליהם אז מפעם לפעם נתנו להם לדבר קצת ולספר, וגם אני מדי פעם דיברתי והובלתי את הדברים".
למעשה נחשפתם לעדויות ממקור ראשון.
"אחרי ההלם הגדול בשבועות הראשונים, אני והסביבה שלי ניסינו כמה שיותר להימנע מלראות סרטונים ולשמוע סיפורי זוועה כי לא יכולנו לעמוד בזה, אבל זה היה בלתי נמנע לעצור את השטף, כי הופענו אחר כך המון בקיבוצים וביישובים, ובכל פעם נחשפנו לעוד ועוד סיפורים ועדויות".
באיזה שלב הרגשת שזה בסדר ללכת שוב למחוזות ההומור?
"בערך שלושה שבועות אחרי האירוע, בהופעות מול ילדי הנובה או בביקורי הפצועים בבתי חולים, ראיתי בעיניים של אנשים ניצוצות של הומור שחור. כשהם התחילו לצחוק קצת על המצב, אז לאט־לאט גם אנחנו הרשינו לעצמנו. בסופו של דבר אנשים צמאים לצחוק טוב, כי זו הדרך הכי טובה להשתחרר מתעוקות".
על מה צוחקים?
"אני אישית כל הזמן חוזר לסיטואציות יומיומיות. אז בסדר, יש דברים שלא צוחקים עליהם, אבל אין בעיה לצחוק על כל השאר, משום שלרוב מדובר בדברים שהיו קיימים בעבר ותמיד יהיו קיימים".
גוטליב נמצא באור הזרקורים מגיל צעיר, "בכלל לא הייתי בטוח אם זה מה שאני רוצה לעשות בחיים. עד אז פשוט התגלגלתי עם זה", הוא מציין. "בגיל 26 הייתה לי תקופה רוחנית טובה, שכללה המון יוגה ומדיטציה, והגיע רגע של הארה, של חשבון נפש. עשיתי ריוויו על החיים ולקחתי החלטה להיות במקצוע הזה וגם שעיקר התרומה שלי תהיה להצחיק. ישר אחרי התחיל כל הנושא של 'שוטטות' ואחר כך 'אחד העם 1', ונוכחתי לדעת שבחרתי נכון".
למרות שלל תוכניות קאלט על המסך, תוכנית אירוח וחוזה טאלנט, לא הפכת לכוכב גדול. או בקיצור, איך לא הפכת לגידי גוב?
"(צוחק) הצלחת להשחיל את זה יפה מאוד. כן, אתה צודק, כל הזמן שואלים אותי על הדמיון שקיים, פחות או יותר, אליו ולאנשים ברחוב שמתבלבלים ביני לבינו. אם נחזור לשאלה שלך, בהחלט נדמה לי שיש משהו בי שלא הולך עד הסוף עם דברים ומעכב פיצוצים ומצד שני זה גם שומר עליי נפשית. אני חושב שזה דורש הקרבה וגם רצון עז להיות במרכז הבמה כל הזמן, ושזה יהיה במרכז החיים. באיזשהו אופן תמיד השארתי פתח לעצמי להיות אדם רגיל. נכון, זכיתי בפרסים והיו לי רגעים גבוהים מאוד בתחום שבחרתי לעסוק בו, אבל תמיד קיימת התחושה שלא מינפתי את זה עד הסוף. אף פעם לא מאוחר, אבל זה גם תלוי בגורמים אחרים. יכול להיות שאוהבים מישהו אחד בגלל דבר מסוים ויש התנהלות של קהל שיותר אוהב אנשים אחרים, דברים אחרים או סוגים מסוימים של הומור. הייתי במקום הגבוה הזה לרגע, ועכשיו אני עובד על 'הגל השני', מה שנקרא, אז חכו חכו".
לפני כחמש שנים עברת לפרדס חנה.
"זה בהחלט נובע מהרצון שלי לשמור על אורח חיים אמיתי יותר. זו לא הפעם הראשונה שעזבתי את העיר, בעבר גרתי במושב נווה ירק שליד הוד השרון במשך 12 שנים. באופן כללי תמיד הייתי אדם שאוהב חיים שקטים וטבעיים. אני מדבר איתך עכשיו, ובדיוק הדלקתי את האח אצלי בבית. זה הרבה יותר טוב לי מאשר לגור בעיר, למרות שאני ניזון ממנה. בפרדס חנה יש משהו כיף בצורה קיצונית וזה מקום שהתפתח עם השנים באופן רציני. יש פה כבר פקקים והמון אנשים. יחד עם זה, מדי פעם אנשים פה מסתכלים עליי כעל חלק מהעירוניים האלה שמקפיצים את מחירי הדירות באזור".
אגב חברים, אתה וגידי גוב, היה כבר איחוד?
"האמת היא שיש לי כמה תמונות משותפות איתו וגם פעם אחת הוא הגיע ל'רצועה' בביפ ונישקתי אותו על הפה באחד הפרקים. זה משהו שעל פניו לא נראה הגיוני, אבל הרבה אנשים מתבלבלים, בעיקר צעירים. מצד אחד יש בזה משהו מטריד בגלל שהוא מבוגר ממני ב־20 שנים, אבל אין מה לעשות, קיים בינינו דמיון למרות שיש לו הרבה יותר שיער ממני בגילו. מצד שני, יש משהו באישיות שלו שמדליק בצורה קיצונית, אז זו מחמאה עבורי".
"חופשי ומאושר"
בשבוע הבא יציין גוטליב את גיל 55, זאת כמה שבועות לאחר שאביו נפטר בשיבה טובה. בפוסט קצר בפייסבוק כתב: "אז בתוך כל המצב הקשה והנורא, ובאמת יש המון סבל ופחד וטרגדיות אין־ספור, בתוך כל זה מכירים את הביטוי: 'מיתת נשיקה'? אז אבא שלי, בן 91, אבא שלי חגי המתוק והאהוב, שלדעתי לא היה אדם אחד שהכיר אותו ולא אהב, אז הוא הלך לישון אתמול בלילה שמח כמדי לילה עם אמא שלי, האהובה עליו כל כך, ואחרי כמה זמן היא הבינה שהוא פשוט נדם. ללא כאב, ללא עווית, פשוט הלך בשקט ובשלווה. פשוט וטוב וטבעי. ידע לחיות וידע, מסתבר, למות. נשיקה, אבאל'ה מתוק".
"אני מוצא את עצמי מופתע שהוא נפטר", הוא אומר עכשיו, "אבל הוא הלך בגיל די מבוגר, ככה שזה לא היה לגמרי מפתיע. אף אחד לא חי לנצח".
אילו שינויים הגיעו עם ההתבגרות שלך?
"לאו דווקא בגלל החודשים האחרונים והמלחמה הנוראית, התחלתי שוב לחשוב מה אני רוצה לעשות בחיי. אפשר לומר שההחלטה שקיבלתי הייתה קצת המשך של מחשבות שהיו בי בתקופת סגרי הקורונה, כמו הרבה אנשים שפתאום החליטו לעשות הסבות מקצועיות ובכלל. אני מבחינתי עברתי עוד שלב, והחלטתי להתחיל השנה לימודי טווינה, שזה סוג של טיפול במגע סיני, המקביל של אורתופדיה ברפואה הקונבנציונלית. אז עכשיו אני גם סטודנט מן המניין בקמפוס ברושים באוניברסיטת תל אביב. אם מדברים על זה, מחר יש לי בחינה בכימיה. בכלל כולם חושבים שאני פרופסור עד שאני מציג תעודת סטודנט. כמובן שאני הסטודנט הכי מבוגר שם. אולי בכלל אהיה מטפל שיצחיק את הפציינטים שלו תוך כדי טיפולים. לך תדע. לצד זה אני בונה מופע חדש, אז כן תהיה דילמה של איך לחלק את הזמן, וכמובן גם אחרי שאוכשר כמטפל. כרגע, בגדול ארצה לשלב בין העולמות האלה".
שמתי לב שבראיונות איתך לאורך השנים עיתונאים תמיד היו מאוד מודאגים שאין לך ילדים משלך. אז תן לי רגע להיות על תקן הדודה ששואלת "מה עם ילדים?".
"זה בסדר גמור להיות ללא ילדים וגם מאוד נוח. זו ההחלטה שלי בינתיים ולמעשה זו אחת ההחלטות הטובות שעשיתי. להביא ילד לעולם זה שינוי מהפכני מבחינתי, מה גם שלחברה החמודה שלי, שתהיה בריאה, יש שני ילדים, אז הכל בסדר. לדעתי לגדל ילדים זו אחריות גדולה ודבר קשה ומסובך, ולא כל אחד חייב לעשות את זה. אני חופשי ומאושר בלי ילדים. כן יש רגעים שזה קצת עצוב להיות בלי משפחה משלי. לאחי ולאחותי יש ילדים משלהם, ולאחי, שהוא בן 60, יש ילדה בת 3, ולמרות שהיא מדהימה ונפלאה, אני ממש לא מקנא בו בגלל הקושי שזה הכניס לחייו".
עד כמה אתה אופטימי לגבי המצב במדינה ובכלל?
"הדבר החכם שאני יכול לומר בתקופה הזו היא שסוף כל סוף הבנו במדינה שאנחנו לא יודעים הכל מראש או בכלל, ולא כל דבר מתוכנן. אנחנו לא יודעים מי ייבחר או איך נרגיש בעוד שנה. לצערנו הופתענו והתובנה הזו מחלחלת אצל עוד ועוד אנשים. אני יכול להגיד בלב שלם שאין לי שמץ של מושג. יש לי לפעמים הרגשה שאנחנו בהתדרדרות ולפעמים יש לי הרגשה שתיכף נעצור והעניינים יסתדרו. יש בזה דווקא משהו מאוד בריא, בחוסר הידיעה. לדעתי הכי חשוב לנסות ולתמוך זה בזה עד כמה שניתן. חשוב לי מאוד להגיד שהומור תמיד יישאר בעולם ולא משנה מה יקרה. זה כמו אוויר לנשימה, כמו קפה, קמח. תאר לך שיום אחד ההומור לא יהיה קיים, מה אז נעשה? מדי פעם אני פוגש אנשים ללא הומור, הם כמו חוצנים מבחינתי. אני בן אדם שתמיד בא לשמח".
