סביר להניח שג'ונתן גלייזר היה המועמד היחיד לאוסקר בקטגוריית בסרט הזר (או בשמו הפוליטיקלי קורקט: "הסרט הבינלאומי") שבכלל טרח לכתוב נאום, מרוב שהוא היה הפייבוריט הברור לזכייה בפסלון המוזהב. ובכל זאת, הוא התרגש. הידיים של הבמאי הבריטי-יהודי רעדו כשהוא הקריא את נאום הזכייה שלו. זה היה יכול להיות סיפור יפה על יוצר שהתפרסם בכלל כבמאי קליפים מוזיקליים לרדיוהד, ג'מירוקווי וניק קייב - והגיע בגיל 58 עם סרטו הרביעי בסך הכל לשיא שכל קולנוען יכול לחלום עליו: זכייה באוסקר. אלא שבמקום סיפור יפה קיבלנו סערה צפויה מראש.
"הוא אמר שהכיבוש חטף אותנו": הבמאי היהודי עורר סערה באוסקר
ראשית, מכיוון שהמילים של גלייזר צוטטו בצורה מעוותת על ידי לא מעט כלי תקשורת שצמאים לקליק-בייטים, בואו נתייחס למשפט שעורר סערה. "אנחנו ניצבים כאן כאנשים המתנגדים לניכוס של היהדות ושל השואה בידי כיבוש אשר הוביל לסכסוך שפגע בכל כך הרבה חפים מפשע. בין אם אלו הקורבנות של השבעה באוקטובר בישראל או של ההתקפה המתמשכת בעזה". בגדול, הוא אומר משהו ששמענו כבר יותר מחמישים שנה בוריאציות שונות, מחלקים שונים בשמאל הישראלי: הכיבוש משחית.
המילים של גלייזר לא מנומסות, מעצבנות במציאות של אחרי ה-7 באוקטובר, ובעיקר רחוקות מלהיות מדויקות. בהקשר של הסרט של גלייזר, שמתאר את החיים מחוץ לחומות אושוויץ, הן מעוררות קונוטציה מבהילה. אבל בסופו של דבר, הן רק מילים. דעה של במאי מעוטר. אפשר להתווכח איתו, אפשר להתעלם ממנו.
כולנו יודעים הרי שהמילים של גלייזר היו יכולות להיאמר על ידי לא מעט ישראלים, בטח בחודשים שקדמו לטבח ה-7 באוקטובר, והן אפילו לא היו נחשבות לקיצוניות במיוחד. דמיינו איזה פעיל פוליטי נגד ההפיכה המשפטית עולה על הבמה בקפלן ב-6 באוקטובר ומאשים שהמשיחיסטים שמנסים לגרור את ישראל למדינה דו-לאומית מטעמי דת מנסים לחטוף את היהדות לצרכים פוליטיים. לפני המלחמה זה אפילו לא היה מקבל פוש. היום? מתברר שזו אמירה אוטו-אנטישמית.
כל מהדורות החדשות בישראל התייחסו לזכייה של גלייזר ולנאום שלו. צפיתי בצורה אקראית ב-7 תוכניות שונות בערוצים 11, 12, 13 ו-14 ובאף אחת מהן לא התייחסו למהות הדברים, אלא רק לגינוי נחרץ שלהן. אם מישהו חשב שלוסי אהריש או רביב דרוקר ינסו להוסיף מעט עומק לדברים, זכה להתבדות, ובכל זאת שניהם ראויים לציון לשבח על כך שפשוט הביאו את הדברים בשם אומרם בלי להביך את עצמם על הדרך.
את הדברים האלה אי אפשר להגיד למשל על קובי מחט, מנחה התכנית "13 בצהריים", שהשווה בין הנאום של גלייזר לעובדה שלא מעט כוכבים הגיעו לטקס עם הסיכה האדומה של "artists4ceasefire" שמייצגת קריאה להפסקת אש בעזה. מי שיטען שמדובר בקריאה צבועה של מיליונרים מנותקים מהוליווד לגבי אזור מלחמה שהם לא באמת יודעים עליו דבר כנראה לא טועה, אבל כן ראוי לציין שבמכתב עליו חותמים האמנים המדוברים, יש דרישה מפורשת להחזרת החטופים הישראלים.
ובכל זאת, מחט לקח את העניין צעד קדימה ואמר שבילי אייליש, יוצרת שבגיל 22 זכתה כבר בפרס האוסקר השני שלה, היא לא יותר מאידיוטית שימושית מכיוון שבחרה לענוד את הסיכה שקוראת להפסקת אש. גלייזר, לעומת אייליש, יודע על מה הוא מדבר. מה זאת אומרת למה? היא ילדה מטומטמת והוא גבר יהודי, הוא צריך לדעת טוב יותר מאשר להגיד משהו רע נגד ישראל, ועוד באנגלית! לא ברור אם קובי מחט בכלל יודע מי זאת בילי אייליש, אבל אולי היה עדיף אם היה עושה גוגל על הפעילות החברתית והפוליטית של הזמרת, שרותמת את הפופולריות האדירה שלה בעיקר בקרב קהלים צעירים לאקטיביזם חברתי. אפשר להגיד שהיא טועה, ולהסביר את הנאיביות בקריאה להפסקת אש עם ארגון טרור כמו חמאס, אבל מכאן ועד לכנות אותה "אידיוטית שימושית" זה קצת, ובכן, אידיוטי.
גם במהדורה המרכזית של ערוץ 13 חזרו פחות או יותר על אותה גישה. בקיצור: הוליווד הצבועה מוחאת כפיים לבמאי שמדבר נגד הכיבוש, ועונדת סיכה בעד הפסקת אש - במקום לענוד את הסיכה הצהובה למען החזרת החטופים. השורה המפורשת "אופנהיימר היה המנצח הגדול של טקס האוסקר, בעוד ההסברה הישראלית הייתה המפסידה הגדולה" נאמרה כמעט מילה במילה גם במהדורה של רשת 13 וגם של קשת 12. ככה זה כנראה שבערוצים האלה התרגלו לספר לצופים שלהם רק חצי ממה שקורה במלחמה הזאת. האמת היא שבמצב הנוכחי בדעת הקהל בארה"ב, בה משדרים מסביב לשעון תמונות מההרס בעזה, הקריאה להפסקת אש שכוללת את החזרת החטופים היא כמעט ניצחון להסברה הישראלית.
בערוץ 14 הצליחו כרגיל להתייחס לזווית שאף אחד בעולם לא היה בכלל חושב לתקוף, וכעסו על כך שבסיום נאום הזכייה שלו גלייזר הקדיש את הפרס לאישה בשם אלכסנדרה. לצורך הרקע: אלכנסדרה היא פולניה בת 90 שגלייזר פגש באושוויץ בזמן שערך תחקיר לסרט. בילדותה, אלכסנדרה הצטרפה לתנועת מחתרת פרטיזנית שנהגה להגניב מזון לאסירים היהודים במחנה. בסרט, דמותה מוצגת בצילום נגטיב, כך שהיא זוהרת בחושך. זו בחירה אמנותית די ברורה: גם במקום כל כך חשוך כמו אושוויץ, יש נשמות טובות שמחדירות קצת אור באפלה.
גלייזר בחר להקדיש את הזכייה בפרס לאלכסנדרה, שהלכה לעולמה בינתיים, אותה הוא הגדיר כאישה ש"זהרה בחייה כפי שדמותה זוהרת בסרט". זה היה יותר מדי לנוה דרומי בפאנל של "הפטריוטים" ששאלה ברצינות למה גלייזר הקדיש את הסרט ל"נערה הגרמניה" ולא ליהודים. לזכותה של דרומי ייאמר שהיא אפילו לא ניסתה להראות שהיא מבינה על מה היא מדברת, חשפה שהיא לא צפתה בסרט והתייחסה לגלייזר כ"שחקן שכרגע שיחק בסרט על אושוויץ". למזלה יותם זמרי היה שם בפאנל כדי לתקן אותה ולהבהיר לה שהבעיה האמיתית עם גלייזר היא "שבסוף הוא בצד של הנאצים".
באופן מדהים, ואולי לא מדהים בכלל, מי שהצליחה לעקוף את ערוץ 14 בכל הנוגע לסיקור מעוות של האירוע הייתה מהדורת חדשות 12. גם בכותרות המהדורה של יונית לוי וגם בכתבה עצמה שסיקרה את האירוע, הנאום של גלייזר תורגם בצורה שקרית לחלוטין. "כרגע אנחנו עומדים כאן כגברים שמתכחשים ליהדותם", נכתב בבאנר הפותח של המהדורה הנצפית בישראל. זו אכן כותרת חזקה, אלא שמדובר במשפט שגלייזר פשוט לא אמר. אם כבר, הוא אמר את ההפך הגמור: הוא כל כך מחובר ליהדות שלו, שהוא לא מסכים שישתמשו בה לצרכים פוליטיים.
אם הטעות הגסה הזאת, שחזרה על עצמה מספר פעמים בקשת 12, הייתה מתרחשת בערוץ 14 אז היינו בוודאי לועגים לחוסר המקצועיות של שדרת העריכה בערוץ שפספסה שוב ושוב את הטעות החמורה בתרגום. היינו קוראים לאירוע "פאדיחה" וממשיכים הלאה. אלא שלערוץ 12 אין את הפריביליגיה הזאת. בערוץ הנצפה בישראל לא אמורות להתרחש "פאדיחות", ואם הן כבר קורות - הן מתוקנות מיד, לא משודרות שוב ושוב. צריך להיות יותר תמים מבילי אייליש בשביל להאמין שמדובר רק בטעות סופר. מן הסתם הכתבים והעורכים של חדשות 12 גלשו במהלך היום ברשתות החברתיות וראו את "הטעות" הזאת מופצת ומעוררת סערות - ועטו על המציאה. בשורה התחתונה: עורכי חדשות 12 פשוט בחרו לשקר לצופים.
בסוף, הרבה יותר קל להתייחס לציטוט המומצא שהם הדביקו לגלייזר (הוא בכלל לא רוצה להיות יהודי! ברור שהוא נגד המלחמה!) מאשר להסביר לצופים שהתדמית של ישראל בעולם, כולל אצל יהודים, אינה חיובית בלשון המעטה. אם היו עושים את זה, אולי היו צריכים להסביר לצופי ערוץ 12 שבעולם רואים במהדורות החדשות כל מיני תמונות שבמהדורה הנצפית בישראל פשוט "חוסכים" מהצופה הישראלי מדי יום. מורכבות זה מסובך, בעוד לצעוק "אנטישמיות" על כל מי שמעז להביע ביקורת זה כל כך קל.