אם קורט קוביין היה חי היום הוא היה בסך הכל בן 57. הוא היה יכול לחיות בחווה גדולה במדינת וושינגטון, עם אשתו החדשה (אין סיכוי שהיה נשאר עם קורטני לאב כל השנים האלה) וילדיהם החדשים. הייתה יכולה להיות לו להקת רוק חדשה או שאולי הוא היה הופך לצייר ורק מתארח באיזו הופעה חגיגית של “פו פייטרז" פה ושם.
"נגדע אחד העצים החשובים ביער הספרות העברית": נפרדים מסמי מיכאל
אדבר איתך, בשתי השפות: תזמורת המהפכה במופע ערבי-עברי חדש
אילו הוא היה חי הוא היה יכול השנה להרים כוסית בחתונה של בתו, פרנסיס בין קוביין, עם הבן של כוכב הסקייטבורד טוני הוק. היו יכולים להיות לו חיים ממש טובים, אבל החיים הכניעו אותו, והוא החליט לסיים אותם במו ידיו בצורה הכי טרגית שיכולה להיות לפני 30 שנה בדיוק. קשה להאמין שעברו 30 שנה מאז שהעולם איבד את אייקון הרוק הגדול האחרון שלו.
חייו הקצרים של קורט קוביין לא היו גדולים מהחיים – מלבד שלוש השנים האחרונות שלהם – אך מותו בהחלט היה כזה. בסוף שנות ה־60 ותחילת שנות ה־70 של המאה הקודמת, כוכבי רוק התחילו ליפול כמו זבובים. כמויות מופרזות של סמים ואלכוהול גרמו לעוד ועוד כוכבים למות בגיל 27. אחרי שבריאן ג’ונס מהרולינג סטונס, ג’ימי הנדריקס, ג’ניס ג’ופלין וג’ים מוריסון מתו כולם בגיל 27, “מועדון 27" נפתח רשמית בפולקלור של דברי ימי הרוקנרול.
ולפני 30 שנה הצטרף אליו גם קורט קוביין. איימי וויינהאוס היא כנראה הכוכבת הממש גדולה האחרונה שהצטרפה למועדון, הכולל גם לא מעט מזדנבים ומזדנבות, אבל קוביין היה הגבר הרגיש והמיוסר, הדפוק והמחוק האחרון שלתרבות הפופ היה להציע. הוא הפך לאייקון שמדפיסים את דמותו על חולצות וספלים ומרססים את דיוקנו על קירות בניינים בשכונות העוברות ג’נטריפיקציה, כדוגמת בוב מארלי או צ’ה גווארה. קורט קוביין הוא הכוכב האחרון שכל מהותו הייתה חיים על הקצה, כאלה שמראש נידונו להיות אינטנסיביים־אך־קצרצרים.
למה אנחנו מדברים על קורט קוביין אחרי 30 שנה? כי הוא היה קולו של דור האיקס, זה שנולד בעולם המערבי לאחר דור הבייבי בום. לצד ספרים כמו “דור האיקס" של דאגלס קופלנד ו"דור הפרוזאק" של אליזבת וורצל, וסרטים כמו “קידז" של לארי קלארק, אלבומיה של שלישייה ממדינת וושינגטון בשם “נירוונה" (וגם מכתב ההתאבדות המפורסם של סולנה) הפכו למניפסטים של אותו דור.
אבל גם בני הדורות הבאים ממשיכים להעריץ אותו, והשילוב הממכר של הפרסונה האנטי־ממסדית שלו עם כישרונו לכתיבת שירים המתמצתים חרדות נעורים, הפך את קוביין לאמן הרוק האלטרנטיבי המשפיע ביותר אי פעם. במובנים רבים הוא אף הקדים את זמנו. הוא לקח ז’אנר מוזיקלי שידוע בשוביניזם שלו וקידם באמצעותו רעיונות של הכללה, של פמיניזם ושל פתיחות מגדרית ומינית רחבה. הוא נחשב לאייקון של קבלה עצמית לכל הדפוקים והאאוטסיידרים, ודורות של מעריצים צעירים ממשיכים להיאחז בו, בפרסונה שלו, בשיריו ובמילותיו, בתור גיבור הצעירים הבלתי משתלבים.
בתקופתה הנפיקה “נירוונה" שורה של להיטים, אבל סינגל הפריצה הגדול שלהם, “Smells Like Teen Spirit" (“מריח כמו רוח הנעורים"), הפותח את אלבומם השני, “Nevermind", טלטל את העולם של MTV כמו שלא קרה עד אז. ערוץ המוזיקה מעולם לא שידר קודם לכן קליפ של חבורה כה פרועה ומוזנחת, המלווה בגיטרות שיר כה רועש ומלא דיסטורשן, בתוכניות המיינסטרים שלו, אלא אך ורק במובלעות אלטרנטיביות נישתיות המשודרות מאוחר בלילה. “Smells Like Teen Spirit", שהוא שיר גם כיפי וגם כעוס, גם רקיד ומידבק וגם מלוכלך ועכור, לנצח ייזכר בתור “המנון הילדים האפאתיים" – כפי שהוגדר בזמנו – ובתור שכזה, זכה למן הרגע הראשון לחיי נצח.
ישו של הרוק האלטרנטיבי
בואו נחזור רגע לניינטיז. קורט קוביין היה סולן וגיטריסט הלהקה החשובה ביותר של שנות ה־90 של המאה הקודמת – עשור שמבחינה מוזיקלית התחיל בספטמבר 1991. זה היה החודש שבו “Nevermind", אלבומה השני של “נירוונה", שינה את פני עולם המוזיקה. הוא עשה זאת לא באיכות המוזיקלית שלו או בבשורה חדשה שהביא לעולם, אלא בכך שריסק את החומה שבין המרכז לשוליים, בין המיינסטרים לאינדי (קיצור של אינדיפנדנט, כלומר מוזיקה שיוצאת בחברות תקליטים קטנות ועצמאיות שלא מחויבות לעשיית כסף גדול), בין מצעדי הפזמונים ובין המובלעת המחתרתית של המוזיקה האלטרנטיבית.
היום קשה אולי להבין את גודל האירוע, או את עוצמת השבר. כבר שנים שכל סממן של אינדי מאומץ על ידי ההמון כסמן של קוּליות, המתרוקן מתוכן ומהמשמעות החתרנית המקורית שלו. כבר שנים שחולצות של להקות רוקנרול ופאנק נמכרות ברשתות אופנת האינסטנט הגדולות לאנשים שמעולם לא שמעו על הלהקות הללו, אבל עד לאקט כיבוש העולם המפתיע וחסר התקדים של “נירוונה", לא ניתן היה בכלל לדמיין דבר כזה.
“נירוונה" – נציגי ז’אנר הגראנג’ – היו הראשונים שעשו את המעבר הזה מהשוליים לזרם המרכזי בצורה כל כך בוטה ומוחלטת. על פניו, אסופה של בחורים מוזנחים מאזור סיאטל עם שיער ארוך ומלוכלך, ג’ינסים קרועים וחולצות פלנל משובצות, שמנגנים רוק מחונטרש ועמוס דיסטורשן עם השפעות של פּאנק ושל מטאל, הייתה אמורה להיות תופעת שוליים מובהקת. וכך היא גם התחילה, אבל אחרי ש"נירוונה" כבשה את MTV עם הסינגל
“Smells Like Teen Spirit", הגראנג’ נהיה מיינסטרים. בעקבות “נירוונה", להקות כמו “פרל ג’אם" ו"סאונדגארדן" עלו גם הן על המסלול המהיר להצלחה. במחצית הראשונה של שנות ה־90 הגראנג’ היה ללהיט, זלג לתעשיית הקולנוע והשפיע על עולם האופנה. פתאום כל העולם התלבש כמו קורט קוביין וקורטני לאב.
אחרי הפריצה הגדולה של “נירוונה" החלו תאגידי ענק לאמץ דרך קבע אסתטיקות אלטרנטיביות בידיעה שמדובר בעסק רווחי מאוד. קוביין פתח את הדלת למיינסטרים, להצלחה המסחרית ולכסף הגדול לאינספור להקות אלטרנטיביות, שכן אחרי ההצלחה של “נירוונה" כל מה שכל חברת תקליטים גדולה רצתה זה למצוא את ה"נירוונה" הבאים. אבל ברגע שהמיינסטרים בלע את “נירוונה" הוא רוקן את היצירה של קוביין מכל משמעות חתרנית, וזה לא היה לו קל לעיכול. במובנים רבים קורט קוביין קיבל את מה שהוא תמיד רצה, רק שזה לא היה נראה כמו שהוא דמיין והוא לא יכול היה לעמוד בזה, מה שהוביל לסופו הטרגי. במובנים רבים קורט קוביין היה ישו של הרוק האלטרנטיבי; המרטיר ששילם את המחיר.
שלוש שנים יותר מדי
לקורט קוביין היו בסך הכל שלוש שנים על פסגת העולם, וגם זה היה יותר מדי בשבילו. שלוש שנים שבהן הוא הוציא יחד עם נירוונה את האלבום השלישי והאחרון של הלהקה, “In Utero"; התחתן עם בחירת לבו קורטני לאב, אז סולנית להקת "Hole", בטקס קטנטן ואינטימי בחוף וואיקיקי שבהונולולו, הוואי, בעודו לובש פיג’מה ירוקה; הפך לאב לתינוקת בשם פרנסיס בין קוביין; צלל עמוק יותר ויותר אל תוך ההתמכרות להרואין; ושאותן הוא סיים בהתאבדות בירייה. על פי הדיווחים, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא ניסה להתאבד. ועל פי דיווחים אחרים, שלא לומר שמועות זדוניות ותיאוריות קונספירציה – הוא בכלל לא התאבד אלא נרצח.
ב־30 השנים שעברו מאז נעשו סרטים על קורט קוביין ו"נירוונה", ונכתבו ספרים. גם היומנים האישיים שלו פורסמו. הביוגרפיה של קוביין, “Heavier than Heaven", שהוציא עיתונאי המוזיקה צ’ארלס ר. קרוס בשנת 2001, הציגה אותו כדמות דואלית ומסוכסכת עם עצמה. הוא תמיד חלם להיות סופרסטאר, אבל כשהגיע למעמד הזה, בעיקר נגעל ממנו. הוא תכנן את הקריירה שלו בקפידה ועשה כל מה שצריך על מנת להצליח, אך ניחן בהרס עצמי חסר מעצורים. הוא היה טהרן מוזיקלי אך עסוק בבניית המיתוס של עצמו, ונהג לא פעם לספר לעיתונאים סיפורים בדויים או מוגזמים על עצמו.
הביוגרפיה הזו גם חשפה את הסבל האישי שלו לפרטיו, החל במשפחה ההרוסה שלו, דרך חרדות הנטישה, השנאה העצמית, כאבי הבטן המחרידים וההתמכרות שלו להרואין. לגבי שני האחרונים, רבים התווכחו מה הייתה הסיבה ומה התוצאה. האם קוביין השתמש בהרואין כדי להתמודד עם כאבי בטן או שמא כאבי הבטן נגרמו, או לכל הפחות החמירו, בשל השימוש בסם? את כל אלה ניתן למנות כסיבות שהביאו להתאבדות של קוביין.
מצד שני, הספר מציין גם שהכוכב הכריז עוד בנעוריו שהוא מתכוון להתפרסם ומיד אחר כך ליטול את חייו. ורבים שהכירו אותו, כמו הסופר והעיתונאי מייקל אזראד, שכתב את הביוגרפיה הרשמית של נירוונה, “Come as You Are: The Story of Nirvana", והיה חבר של קוביין, אמרו שהוא תמיד נתן את התחושה שהוא ימות צעיר.
ממרחק של זמן קשה לדעת אילו חלקים מהסיפור של קורט קוביין הם אמת ואילו הם מיתוס. אבל זה היופי בקורט קוביין – גם אם הוא סיפר סיפורים מצוצים מהאצבע, הוא הקרין כנות ופגיעות ששבו את לב ההמון. הכאב, הספק המנכר, תחושת אי־הנוחות והדיכאון – כל אלה היו אמיתיים.