50 שנה לפני שעדן גולן עלתה על במת האירוויזיון, להקה אלמונית בשם אבבא כבשה אותו עם שיר בשם "ווטרלו". הקהל השתגע על השיר. עולם המוזיקה הגיב בחריפות קיצונית כלפי נושאי דגל הפופ.
אנשים שאוהבים את להקת אבבא ומבינים במוזיקה הרבה יותר ממני מספרים לי שנכון לזמנה, ובעצם גם בהשוואה לזמנים הנוכחיים, אבבא הייתה להקה שהתייחסה למוזיקה באופן כבד ראש לגמרי. גם בתחילת דרכם הם לא היו רביעיית יפיופים חיוורים שהסתגרו במחסן מעופש בשטוקהולם וקילפו את הטיח מהקירות בצווחות מיתרים. הביטים, המעברים ועוד מילים שאומרות לי מעט מאוד זכו להתייחסות יצירתית, להקלטות איכותיות, וגם אם ניתן היה להתווכח על התוצאה המוזיקלית, על איכותה לא היה ניתן להתווכח.
הטענות נגד המוזיקה שיצרה אבבא ליוו את הלהקה לאורך שנים. באופן אירוני, לפחות בשנים הראשונות לקיומה, נדמה היה שהלהקה הוצבה בעל כורחה מול החזית העזה שהתייצבה מול מוזיקת הפופ בכלל. אתם כל כך טובים, כל כך בולטים, אמרו לא במילים אלה כמובן מתנגדיה של הלהקה שזכתה לפופולריות כה גבוהה, עד שחזקה עליכם לספוג את מרב האש.
גידופים אחרים, חריפים לא פחות, ככה מספר הסרט “אבבא: כנגד כל הסיכויים", ספגה הלהקה בשפע. בשלב מסוים, אחרי הניצחון באירוויזיון עם השיר “ווטרלו", כשהצלחתה של הלהקה כבר לא הייתה ניתנת להכחשה או לערעור, הסלימו הביקורות עד כדי שהחלו להיערך נגדה הפגנות פומביות. האשימו אותה ברידוד המוזיקה, בהשחתת התרבות, במיוחד זו של בני הנוער, ובמינון כזה או אחר הביקורות עתידות היו ללוות את דרכה של הלהקה לאורך כל חייה המוזיקליים.
הסרט “אבבא: כנגד כל הסיכויים", שמשודר לרגל מלאת 50 שנה לניצחון ההוא באירוויזיון, שטוח פחות או יותר כמו המוזיקה שיצרה הלהקה. לבד מעוצמת הכעס המפתיעה כלפי הלהקה שטלטלה עם נורדי מנומנם וגרמה לו לצאת לרחובות שטוקהולם הקפואים, אין בסרט דבר מה שמצדיק שעה וחצי של צפייה (מתי כבר יחדלו מפיקי סרטים לייצר דוקו באורך שעה וחצי? למי יש כוח לשבת שעה וחצי מול סרט דוקו?).
רעי לב יאמרו שהסרט שקול ליצירותיה של הלהקה. הרי מוזיקה שתחיה לנצח לא הייתה שם, וליחסים הבינאישיים בין שני הזוגות שהרכיבו את הלהקה והתפרקו מאוחר יותר, שדווקא הם, מטעמי רכילות, מעניינים תמיד, הוקדשו דקות מצומצמות בלבד. הצופה זוכה לחזרה לגמרי שגרתית של שיר, כמה מילים על אודותיו, עוד שיר, עוד כמה מילים אודותיו, וכמה כלום יכול כבר אדם לספוג על מוזיקה שהיא כלום. בחיי, אם לא החובה לצפות בסרט עד סופו, הייתי נוטש אותו כבר אחרי רבע שעה.
לא שיש להקל ראש במוזיקה שהיא כלום, בידור קליל, חומר למסיבת ריקודים. אבבא, גם בזמנה, הייתה מזרן קפיצים שזכה לביקוש עצום. לא פחות מ־385 מיליון תקליטים של הלהקה נמכרו ברחבי העולם. לא בכל רגע בחיים לבנאדם בא להתרכז בפרוגרסיב רוק או בסונטה של שופן. זה לא מצדיק אמירות מסמרות שיער של כמה מרואיינים בסרט דוגמת “אבבא הייתה חשובה כמו הביטלס", או “אבבא נוצרה בשנות ה־70 כמו להקות נוספות החשובות כל כך למוזיקה העולמית".
אבבא הייתה אירוע מרעיש לאורך מספר שנים, שהותיר אחריו שובל נוצץ, אבל הנה הימור: בעוד 50 שנה יזכרו שהייתה אבבא כמו שיזכרו שהייתה אילנית. זה לא מכוון במיוחד כלפי אבבא. ככה העסק הזה עובד. הנה תוספת להימור: תהיינה אבבא חדשות. למוצר הצלופן המרשרש הזה יש ביקוש קשיח. והאמת, גם בלי הפגנות נזעמות בכיכר, טוב למוזיקה בכלל שיש רבים רבים שאבבות לא מספיקות להם.
"אבבא: כנגד כל הסיכויים", יס דוקו.