"תמיד תהיה לנו מקסיקו", כאן 11
מרגע שפרש מכדורגל, נפרדו דרכיו של אלי אוחנה ושלי. לא התרשמתי מהפוליטיקה שלו ולא מתובנותיו בכדורגל. למעשה אם היה נעלם מעולמנו התקשורתי, לא הייתי מרגיש חסר אפילו לרגע אחד. עד הסדרה "תמיד תהיה לנו מקסיקו". בדרכו של אוחנה, המסרבת לקבל שיש תופעות בעולם שעומקן גדול מעובי דף, הוא מתרעם בפרק הראשון של הסדרה על כך ש"שוב פעם מדברים על מקסיקו? די כבר", וינחש הקורא החכם מה מתרחש כאן? באופן נדיר אוחנה צודק.
מחמיצה ממטר: "תמיד תהיה לנו מקסיקו" לא ממצה את הפוטנציאל
פעם אחת בודדת וקטנה בתולדותיה הצליחה נבחרת ישראל להגיע לטורניר המונדיאל. האירוע הנדיר התרחש במקסיקו בשנת 1970. הרבה מיליונים הושקעו מאז במטרה לחזור על ההישג, מאמנים ישראלים וזרים באו והלכו, מרכז אימונים מפואר נבנה בשפיים, אבל פעם אחר פעם, לאורך יותר מ־50 שנים, נכשלה ישראל בנסיונה לחזור על ההישג. מיליוני מילים נאמרו ונכתבו על הסיבות לכישלון, על עצלנות הכדורגלן הישראלי, על העיכוב בהתפתחותו שמכתיב השירות הצבאי, על הצורך למנות מאמן כזה או אחר, אבל בסופו של דבר המילים נותרו על הנייר, והנבחרת נשארה בארץ.
באין עניין חדש להתעדכן בו, נותר רק להתרפק על אותו מונדיאל עתיק ובודד. לאורך השנים צירוף המילים "מקסיקו 70" נשמע ברחוב הספורטיבי המקומי בערך באותה תכיפות שבה נשמע הביטוי "יחד ננצח" בימים הטרופים האלה. ככה שלא פלא שלאוחנה קצר הסבלנות קפץ הפיוז.
מודעים לשחיקה הגדולה בערך המושג ניגשו עפר שלח ועומר עינב ליצירת הסדרה "תמיד תהיה לנו מקסיקו". הגעת הנבחרת לאותו מונדיאל לא הייתה אירוע העומד בפני עצמו, כך הם טוענים, אלא נקודת ציון בולטת בתהליכים מתמשכים בחברה הישראלית באותן שנים. והיו שם אנשים - דמויות בולטות בכדורגל שלנו דאז, וכאלו שנשארו בספורט כמאמנים, בעלי קבוצות ובעלי תפקידים גם שנים רבות אחרי שסיימו את הקריירה ככדורגלנים על הדשא. והיכן שיש אנשים יש זיכרונות, וסיפורים, ואנקדוטות, של מדינה צעירה אבל כבר מתחמנת ומחלטרת כדרך חיים - רע לגמרי זה לא יכול להיות.
אפשר להתווכח על חלק מהבחירות של שלח ועינב. למשל, קישור בין ישראל המנצחת במלחמת ששת הימים, המאמינה בכוחה ושדבר אינו בלתי אפשרי, המטיילת בשטחים, שמאמינה ומצליחה גם להגיע למונדיאל, הנו קישור שגם בדוחק קשה לקבלו. למונדיאל הגענו למעשה לא בגלל הפגנת יכולות משחק יוצאות דופן אלא בשל פרישה של נבחרת קוריאה הצפונית, שסירבה לשחק מולנו, וצמד משחקים קלים מול נבחרת ניו זילנד שאליהם שובצנו. נבחרות אחרות נאלצו להתמודד בבתים קשים הרבה יותר והקיזו שפע זיעה על המגרש לפני שהעפילו למונדיאל.
חוזקה של הסדרה, לפחות על פי הפרקים ששוחררו לביקורת, אינו מתבסס על התיאוריה או על איכויות הכדורגל ששיחקה הנבחרת דאז, אלא דווקא על הנוסטלגיה האנושית שהיא מעוררת. שפע קטעי וידיאו מאותן שנים - תנו עוד, תנו עוד! - והראיונות האישיים שהיא מקיימת עם השחקנים דאז: מוטל'ה (כמה, כמה בנאדם אחד יכול לדבר), גיורא, שומי, שייע, פרימו, צביקה רוזן, רחמים טלבי - בלי שהצופה משגיח מתפשט לו חיוך גדול על הפנים, הוא נשען לאחור וצופה בהנאה רבה באותם זמנים קדומים שבהם היינו צעירים יותר, הכדורגל היה פשוט יותר, ובכלל הכל היה כאן נחמד יותר. אולי בכל זאת אלי אוחנה לא צדק גם כאן.