ג'ניפר לופז, שיש המכנים אותה (אולי, קרוב לוודאי שלא), ג'ניפר לין אפלק, היא אשת מקצוע מופלאה. אין מה לומר. זמרת מחוננת, פרפורמרית ללא חת, ורקדנית בחסד. און דה פלור וכל זה. אבל מה? הקטע של המשחק לא ממש מסתייע. וגם הפעם, עת יציאת 'אטלס' (Atlas) המד"ב החדש בכיכובה, איני אשת בשורות.
במתרחש לפנינו, נכנסת גברת לופז לנעליה של הסוכנת אטלס שפרד, המתמחה בלוחמה בטרור. רק שברוב המקרים הטרור הזה היה אנושי, וכעת נגלה לפניה נבל מרושע, שהוא לא אחר מישות של בינה מלאכותית שיצאה משליטה. אגב, אני הראשונה לומר שכל ההתלהבות הזו מה־AI תעלה לנו ביוקר.
בקיצור, לאורך הסרט תנסה שפרד להסיר את האיום המטריד ולהציל את האנושות הנחרבת נוכח השפעות המחשב ההרסניות, אך לרוע מזלה היא מגלה שתקוותה היחידה, היא, איך לא, בינה מלאכותית ידידותית מעט יותר. הבנתם נכון. ג'ניפר לופז צריכה לחסל את המחשב באמצעות מחשב אחר, שהצליח להבין בדיוק כיצד לשמור על חייה של הוד מעלתו.
העלילה מעניינת לכאורה. קצת בקיעים, טיפה סתירות בין הקווים הכלליים, אבל אפשר עוד להתגבר על זה. שימו בצד את העובדה שהכל קורה בחלל החיצון. הבעיה היא בביצוע. המשחק פושר לכל היותר, האפקטים העתידניים לכאורה מזכירים את מה שחשבו על מחשבים לפני באג 2000, וזה לא ממש מתניע. או יותר נכון, ממש לא מתניע.
כבר עשיתי זאת בעבר. סיפרתי על מעלליה של ג'ניפר, הלוא היא המלכה האם ג'יי לו, ובאותה נשימה ביקרתי את אופן קבלת ההחלטות באשר לסרטים אליהם בחרה לחבור. חבל לי שזה קורה שוב, אבל אין לי ברירה – 'אטלס' הוא סרט מדע בדיוני מאוד, בדיוני מדי, וכך גם המחשבה שהקאסט יצליח להגשים אותו בדיוק כמו בתכנון. אשתמש שוב בבדיחה החבוטה ואומר לג'ני לשוב אל הבלוק, ולהמשיך לעשות את מה שהיא כל כך טובה בו: לשיר, ולייצר סערות תקשורתיות על רקע סיפור האהבה עם אפלק.