עולם של טיקטוק ואינסטגרם ותרבות אינסטנט, החליטו בערוץ “דוק", ערוץ הבריאות של ישראל (ערוץ הנמצא בשיתוף של קבוצת התקשורת RGE והמרכזיים הרפואיים אסותא), לתת דווקא זווית אחרת לחיים בדמותה של תוכנית מגזין מיוחדת בשם “צעירות וצעירים לנצח", שתעלה לאוויר ב־10.7 ותעסוק בענייני הגיל השלישי. בריאות כמובן, אבל גם יידונו בה סוגיות עמוקות יותר שמעסיקות נשים וגברים ביחד או לחוד בגילים הללו.
ספרות הטיקטוק: השנה שבוע הספר יראה אחרת
בין המשתתפים בתוכנית, בהנחייתה של דניאלה לונדון דקל, אפשר למצוא את חלי גולדנברג, יובל כספין, שייע פייגנבוים, דורית פלד הרפז וגם כוהנת התדמית והנימוסין תמי לנצוט לייבוביץ', שלמרות שהיא אוחזת בקילומטרז' בלתי מבוטל של ארבעה עשורים בתחום התדמית, הנימוסין והתקשורת, היא הפכה לאחרונה לכוכבת טיקטוק, והסרטונים שלה זוכים למיליוני צפיות. כן, שמעתם נכון.
“אני לא רגילה לדבר על עניינים אישיים בדרך כלל", אומרת לנצוט לייבוביץ' שרגילה להתראיין הרבה לתקשורת אבל בעיקר בנושאים מקצועיים. “אני לא זוכרת למה הסכמתי, אבל בעיניי התוכנית הזו חשובה ומעניינת כי היא מציפה נושאים שאולי לא דוברו בטלוויזיה. אנחנו מדברות על בריאות וזוגיות ואפילו על מיניות, ועל איזה ‘שוק' עברת בגיל השלישי כי יש שינויים ואי אפשר להתעלם מהם. בכל זאת אני בת 75 וחצי ומבחינתי, למרות הכל, גיל זה רק מספר, אני מדברת בשם עצמי אבל אני מרגישה שעדיין לא התחלתי את החיים, שיש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד ומה לעשות".
ואפשר בהחלט להאמין ללנצוט לייבוביץ' שעבורה גיל הוא רק מספר, לא רק מבחינה חיצונית, אלא גם באנרגיה שהיא משדרת ובז'אנר החדש שהיא כבשה די במקרה והפכה לפנים מוכרות גם עבור בני ובנות דור הטיקטוק, שמזהים אותה ברחוב מהסרטונים שהיא מעלה בנושאי נימוסין והליכות. “צריך להתאים את עצמנו לדור הזה", מסבירה מי שהחלה את דרכה המקצועית בשנות ה־80, כאשר החלה להתעניין בנושא תדמית תקשורתית, נימוסין, נוהג בינלאומי, והייתה תלמידה של הכוהנת הגדולה לנימוסין והליכות חנה בבלי.
“עבדתי עם נשים וגברים, ואולי אפילו יותר עם גברים, עם פוליטיקאים ואנשי עסקים וגם עם הציבור הרחב. אצלי אין רק נימוס אלא תדמית בכללותה. נימוס זה אומר בעצם התייחסות לזולת, אבל את לא יכולה להתייחס לזולת אם את לא מתייחסת לעצמך, זה דו־כיווני. אנחנו חיים בהרבה תרבויות, אבל הנימוס מגשר על כל דבר כי זה קודם כל בין בני אדם".
אני מניחה שאת עובדת קשה במדינה, שבה נימוסין הם רק הגדרה במילון.
“נכון שיותר קשה פה באופן בסיסי, אבל יש גם תקווה כי אני רואה גם את הצד הטוב ולא רק את הרע. ישראלים הגיעו מהמון תרבויות שונות, וזה נפלא ויפה, עושר תרבותי זה דבר נהדר ונכון שעל פניו יכול היה להיות פה חלום. אבל הנטייה בראשית ימיה של המדינה הייתה להיות ‘צברים' - לזרוק את החליפות, לעבוד בביצות ולאכול בידיים. זה להיות הצבר המחוספס והגס, לא לדעת לומר תודה ובבקשה ולדבר באופן ישיר. השוני הבסיסי בינינו ובין העולם היה שבכל העולם לומדים נימוסין והליכות בגנים ובבתי הספר, ופה הס מלהזכיר את זה. אבל לשמחתי היום זה קצת משתנה כי יש יותר מודעות ורצון לדעת".
לנצוט ליבוביץ' מספרת שהיא ניסתה לאורך השנים לדבר עם שרי החינוך השונים, ומלבד רונית תירוש שכיהנה בעבר כמנכ"לית משרד החינוך, הם לא ששו להכניס נימוסין והליכות לתוכנית הלימודים. “תמיד טענו שזה צבוע. לשמחתי עבדתי עם משלחות של תלמידים לפולין, ועכשיו כשאני עושה את זה בטיקטוק ומעלה סרטונים שבאמת מדברים על דברים מאוד בסיסיים ופשוטים, אני רואה עד כמה הנוער רוצה ללמוד. יש מאות אלפי שאלות שאני מקבלת על הסרטונים, אפילו איך לאכול עם סכין ומזלג. הם שואלים אותי וצמאים לידע".
“איך יורדים מהעץ?"
אחרי כמה עשורים של עבודה מול פוליטיקאים ואישי ציבור מכל צדי הקשת הפוליטית, היא אומרת בצער שהיום המצב שונה לחלוטין, ושאחת הסיבות שבגללן הוא צריך עוד הרבה להשתפר היא המגמה של התקשורת הדיגיטלית ואובדן המוסר. “מה שקורה בשנים האחרונות, וזו תופעה כלל־עולמית אבל אצלנו היא קצת יותר מועצמת, הוא שאין לנו דמויות להביט עליהן ולהעריך אותן. וזה באמת קורה בכל העולם. אין לנו עם מי להזדהות ואיבדנו מוסר, ומוסר הולך עם נימוס, וזה הדבר הכי נורא שקרה. זה לא רק בהנהגה, אלא גם האזרח הפשוט שהולך ונסגר בתוך עצמו, מאבד את האמון ואת התקשורת. את החברות אחד עם השני".
השיח הרעיל ברשתות לא תורם לכך.
“ההפרדה היא תהליך טבעי שקורה כי אנשים כבר לא יודעים לדבר אחד עם השני. אנחנו יודעים לדבר בוואטסאפ, אנחנו יודעים לשלוח אימוג'י מחייך במקום לחייך באמת. איבדנו את הדבר הכל כך בסיסי הזה. מדברים הרבה על כך שאין תרבות שיח וזה נכון. להתווכח זה דבר נורא טבעי, גם לצעוק אחד על השני. אבל איך יורדים מהעץ הזה? איך מסדרים את זה? זה הכל נימוס ונוהג. אפשר לעשות את זה בצורה הכי טובה, אבל יש אגו".
מה לדעתך סוד ההצלחה שלך בקרב הצעירים?
“למה הצלחתי עם הנוער? הם לא ידעו איך לדבר אחד עם השני, הם לא ידעו להתנהג, ופתאום משהו נפרץ. מישהו אומר להם ‘תקשיבו, זה בסדר אבל אפשר גם לעשות את זה אחרת'. אלה כלים וזה עובד מאוד יפה. לאחרונה, לצד הנימוסין והנוהג הכנסתי משהו חדש בשם סיביליטי, מלשון תרבות אזרחית שהיא משהו הנוגד את הברבריות של פעם. אלה כלים מאוד מעניינים שמסייעים לנו לחיות יחד במקום צפוף. תראי איך אנחנו חיים היום בתוך ערים. איך עושים את זה בצורה הטובה ביותר? איך חיים יחד? עשיתי כמה סרטונים על חדר המדרגות ושכנות טובה שפשוט שברו שיאי צפיות. אנשים מחפשים את זה, הם צמאים לידע הזה ואני רואה את זה בכל הגילים".
“אין הקשבה"
את סרטוני הטיקטוק שלה היא מעלה יחד עם יוצר התוכן עידן מטלון, “אנחנו יוצאים לשטח לחצי יום ופשוט מצלמים באייפון לפעמים תוך כדי אינטראקציה עם אנשים או אפילו עם בני נוער שנמצאים בסביבה", היא אומרת. מטלון מקליט איתה בימים אלו גם פודקאסט בשם “שאלה של נימוס" שכבר זוכה להצלחה רבה. “עידן מביא איתו את הפן של הדור הצעיר, היה לי חשוב להפוך גם את הסרטונים וגם את הפודקאסט למשהו כיפי וקליל ולא מכביד מדי. זו השפה החדשה".
אני זוכרת שגדלתי על המשפט “פה זה לא אירופה", אבל ככפר גלובלי אין כמעט מקום לעינוב ונדמה שכולם נפלו בטרנד הקז'ואל בין שבלבוש ובין שבשיח.
“נכון, ולכן עכשיו זה עוד יותר קשה. כי פעם היו לך חוקים, היום הכל אישי - זו האישיות שלך ומה את אוהבת ובתוך זה צריך לדעת לכבד כי יש קודים. הנימוס עובד על אינטואיציה. את מכירה את זה שלפעמים את מרגישה שהיית צריכה לומר משהו ואת מצטערת שלא אמרת רק כי לא היה לך נעים? אז למה לא אמרת? בא הנימוס ואומר לך שזה בסדר, ועוסק בכל הדברים הקטנים המטרידים. מותר לדבר על הכל, השאלה היא איך את אומרת את זה. אל תשאירי שום דבר בבטן ובסוף תתפוצצי. מה נותן הטיקטוק? הוא קודם כל נותן לצעירים ביטחון עצמי באופן חד־משמעי. חשוב לי להעביר להם את המסר ‘תהיו אתם. את או אתה הוא המסר, אל תהיו משהו אחר'".
את רואה מה קורה בכבישים, והמלחמה ואנשים חסרי סבלנות. אני לא בטוחה שאנשים מנומסים יכולים לשרוד במדינה כמו שלנו. איפה האמצע?
“את לא יכולה לחנך ויש עוד הרבה מה ללמוד, אבל צאי מנקודת הנחה שאנשים לא מודעים לכך והם לא עושים את זה מרוע. ככה הם חונכו. לאט־לאט, ככל שיש יותר אנשים שנותנים דוגמה, יהיה להם על מי להסתכל. את יכולה בעצמך להוות דוגמה, אבל לא בומבסטית. זה לא שתעלי עכשיו לאוטובוס עם שמלת ערב ועקבים או עם חליפה. זה מתחיל באיך את מחזיקה את הגוף, בכך שאת מסתכלת לאדם בעיניים ומחייכת. באופן טבעי, כשאת מחייכת לאדם הוא מתנהג אחרת, אז הוא יזוז הצדה וייתן לך לעבור. בפרק הראשון בפודקאסט דיברנו על חיוך. אדם נולד עם חיוך, זו התקשורת הראשונית וזה הטבע שלנו. אם תחייכי או תברכי אנשים במעלית אין שום מצב שהם לא יחזירו לך חיוך או שלום. בשורה התחתונה, איך שתתייחסי לאדם כך הוא יתייחס אלייך בחזרה, לא משנה מי הוא יהיה".
לנצוט לייבוביץ' מספרת שגם בכל הנוגע לעסקים וליזמות ולאינטראקציה הבינלאומית שלנו בעולם השתפרנו, אבל יש לישראלים עוד מה ללמוד. “הכל מתחיל מכך שאין הקשבה. זה לא שאנחנו מסתכלים על הדברים אחרת אלא אנחנו נכנסים לתוך הדיבור. לא נותנים לסיים משפט. מספיק לראות פאנלים בטלוויזיה כדי להבין שזה חלק מתרבות. גם על המנחים יש לי ביקורת. תפקידם הוא להנחות וליצור הרמוניה, ולצערי זה לא תמיד קורה".
איפה בכל זאת העולם השתנה לדעתך?
“בכל הנוגע ליחסים, לדייטים. פעם למשל גבר היה נוהג ללוות את האישה עד הבית, או לפתוח לה את דלת הרכב. גם בענייני אוכל יש קצת שינויים. כך או כך, ברוב הדברים יש היגיון, ואני צריכה להבין את הריאליות מאחורי הסיפור הזה כדי להצליח ליישם אותו בסופו של דבר.
“אני אוהבת את החיבור עם הצעירים", היא מסכמת, “אבל את יודעת, שאלו אותי בתוכנית איפה הרגשתי שאני מבוגרת, ואני הרי ממש לא מרגישה את הגיל, אבל פתאום בתחילת המלחמה התקשרו מהעירייה לשאול אם אני בסדר. ובאחד המקומות שבהם רציתי להתנדב הודו לי על הנכונות אבל אמרו שלצערם אין ביטוח מעל גיל 75. אז זה פוגש אותי שם, אבל אך ורק שם".