רועי ניק הוא אחד השחקנים העסוקים בתעשיית הטלוויזיה הישראלית: "גאליס", "סרוגים", "אופוריה", "בתולות", "נורמלי" (עליה היה מועמד לפרס האמי הבינלאומי) ועוד תפקידים רבים אחרים. ולמרות שבתחילת השנה שעברה הוא גרף למדף הפרסים גם את פרס "אופיר" הנחשק לשחקן הטוב ביותר על תפקידו בסרט הקולנוע "בית", הוא מקפיד לשמור על צניעות, פשטות ורגליים על הקרקע.
ניק (32) עובד בתעשייה כמעט ברצף מגיל 17, עוד בטרם לימודיו ב"ניסן נתיב", והקילומטרז' שלו על המסכים לא מבייש את השחקנים המוכרים ביותר בתעשייה. עם זאת הוא מודה כי עדיין לא הפך לכוכב. "אני לא מרגיש כוכב בכלל, ולמען האמת אני מרגיש שאני מוכר מעט", הוא אומר. "לא כיוונתי לזה, ולמרות שהייתי רוצה להיות קצת יותר מוכר זה לא מה שמוביל והוביל אותי. אין לי אינסטגרם מפואר או רזומה של מגה סטאר או בכלל את היכולת לעשות את הקמפיין הנכון או הסדרה הנכונה".
סליחה שאני אומרת, אבל זה לא שאין לך את הנתונים.
"אבל תמיד נמנעתי מזה. אני חושב שמשהו באופי שלי תמיד מנע ממני מלבחור בדברים האלה. גם כשהיו לי הצעות לקמפיינים לא רציתי, כי הרגשתי שאני לא אעשה את זה טוב. בואי נאמר את זה כך: לא הרגשתי חתיך אף פעם. הרגשתי שאני אוהב את עצמי דווקא במקומות שאני משחק ושהתפקיד מחפה על המראה וזה משתלב יחד. שיש לי התאמה לתפקיד".
לוסי אהריש נגד ח"כ תומא סלימאן: "בושה וביזיון למפלגה שאת מייצגת"
יוסי מרשק חשף פיגוע הסברתי בשידור חי: כך קברה אפרת רייטן את השמאל
"יש לי יותר ביטחון"
בחודשים האחרונים הוא הצטלם לסדרה נוספת עם השחקנית ניב סולטן בתפקיד הראשי וגילה את חוסר הכוכבות שלו. "זה היה ברור כשכל הזמן זיהו אותה וניגשו אליה", הוא מספר. "ואני בסדר עם זה, אני שחקן ושחקן דואג קודם כל לעבודה שלו. אני נשוי לליהי (השחקנית ליהי קורנובסקי - ט"ל) והיא יותר מוכרת ממני. כשאנחנו הולכים ברחוב, לא מזהים אותי".
הפעם אנחנו נפגשים לקראת עלייתה של סדרת משטרה חדשה בכיכובו בשם "האמת", שתשודר בכאן 11 החל מה־15.7, בה הוא מגלם את דמותו של המפקח יאיר דקס, חוקר בתחנת ראש העין. הסדרה שצולמה לפני כשנה וחצי עולה בעיתוי נפיץ. "עלייתה של הסדרה נדחתה כמה פעמים בגלל המצב, אבל אני קצת חושש כי אני לא יודע איך בתקופה כזו זה יתקבל", אומר ניק.
ובכל זאת, הוא מוסיף כי חוויית הצילומים הייתה עבורו מרתקת ובעיקר מצחיקה למרות הנושא הרציני בו עוסקת הסדרה. "היה לי תענוג לעבוד עם הבמאית דפנה לוין, אותה אני מכיר מלפני עשור כשעבדנו יחד ב'אופוריה'", הוא אומר. "היא הציעה לי את התפקיד כי חשבה שאתאים אליו, ולוהקתי לסדרה ממש ברגע האחרון. אין ספק שהיכולת שלה לסחוף שחקנים היא מופלאה, והנאה היא פקטור מאוד חשוב בתעשייה הזו, במיוחד כשעושים דברים שהם קשים, עם תוכן לא קל".
על התפקיד בסדרה "האמת" אומר ניק שהוא קצת שונה מתפקידים אחרים שגילם בעבר, "בעיקר בגלל הסדק בחשיבות העצמית של הדמות. הוא לא רציני מדי ולא לוקח את עצמו ברצינות. בדמויות אחרות שגילמתי תמיד הייתי צריך להוכיח שאני 'גבר' ופה זה שונה. לכן זה מרתק".
היה לכם זמן להתכונן לתפקיד? בכל זאת לא קל להיכנס לדמותם של שוטרים ישראלים, בטח בתקופה האחרונה.
"קודם כל, בתעשייה בארץ אין כל כך זמן לעשות הרבה הכנה על הדמות, וגם אין משאבים של הפקה כדי להעמיד מנטור שינחה אותך. זה קשה, אבל אתה צריך כשחקן לגייס את כל האינסטינקטים שלך ולעשות מה שאפשר. היה לנו מפגש אחד במחלקת החקירות בראש העין והיינו צריכים לשאול מהר שאלות ומשם יצאנו לחודשיים-שלושה אינטנסיביים של עבודה".
כמי שחרש את המסכים בעשור וחצי האחרונים, עד כמה קשה לשבור טייפ קאסט בישראל?
"אני חושב שבארץ המשימה היא לקבל את העבודה, ואחר כך המשימה הבאה היא לחשוב איך אתה ממתג את עצמך מבחינת טייפ קאסט. זה לא שיש מבחר גדול של תפקידים שממנו אתה בוחר מה עוד לא עשיתי".
אתה מרגיש שאחרי הזכייה בפרס אופיר הדרך יותר פתוחה לך?
"פרס אופיר השקיט את האגו שלי. הרגשתי שתפקיד כזה גדול בגיל 31 זה טיימינג טוב לזכייה בפרס. יותר חשבתי על איך להתמודד כשלא אקבל את הפרס מאשר מה יהיה כשאקבל, וזה שקיבלתי הרגיע אצלי את כל המערכת. אז אני לא יודע אם זה באמת פותח דלתות כמו שזה שינה אצלי את הגישה. בגלל שהביטחון העצמי שלי קצת נרגע, אני מרגיש שיש לי יותר ביטחון להתעקש על דברים, או לוותר על דברים שאני לא בטוח לגביהם. אני יכול לומר בנוחות יותר 'לא תודה', אני יכול לוותר על תהליך ארוך של אודישנים, לא ממקום של יהירות חס וחלילה, כמו ממקום של לשמור על הנפש שלי, עם הימנעות מאכזבה פוטנציאלית".
תסביר.
"תהליך של קבלה לסדרה יכול לארוך כמה חודשים כשאת עושה אודישן. מה שהכי קשה במקצוע הזה הוא סדרות. זה יכול לקחת שלושה או ארבעה חודשים מאודישן שבהם אתה מחכה ומצפה לתשובה. לי זה מאוד קשה נפשית. מגיל 17 אני בתעשייה ואני מאמין שמה שעשיתי עד עכשיו מספיק כדי שידעו יותר מהר אם זה מתאים לי או לא. אני לא משחק בפעם הראשונה אז אני מרגיש יותר בנוח לבקש להגיע לפגישה עם במאי או לקריאה למאטצ'ינג שזה שלב קצת יותר מתקדם. וכן, אני לא מתבייש לומר את זה, אני צריך לשמור על עצמי".
"אין לאן לברוח"
בשנה האחרונה, בעיצומה של המלחמה, הפכו ניק וקורנובסקי להורים. "כל הקלישאות של ההורות נפלו עליי על הטוב והרע, ואני מאוד מאושר להיות אבא", הוא אומר.
לא פשוט להיות זוג שחקנים בישראל, כשבכל יום קורה פה משהו שמערער קודם כל את עולם התרבות.
"נכון, אבל אני לא חושב שאנחנו שונים מזוגות אחרים. אנחנו ביחד בזה עם כל הצרות. אתה תמיד מחפש תמיכה מסביב, ורואה מה אחרים עוברים ואני לא חושב שלנו קשה באופן מיוחד. אף פעם לא חשבנו לקום וללכת. אני מנסה לייצר לעצמי את הבועה שלי ואת הבית שלי יחד עם ליהי ועם הילד שלנו. המשפחה שלנו פה וזה המקום שבו אני רוצה לגדל את הילדים שלנו".
לא הייתם עוברים לחו"ל כדי לעשות קריירה כמו כמה מהקולגות?
"השאיפה שלי היא קודם כל להצליח בארץ בצורה יציבה, לעשות תפקידים איכותיים שאני מאמין בהם ולהיות מושרש פה. אם זה מה שיגרום לי להצליח בחו"ל זה יהיה מדהים, אבל אני בטח לא אעבור לחצי שנה ללוס אנג'לס ואלך בכל שבועיים לאודישן. בסוף אין כמו להיות קרוב לשכונה שלך, לחברים שלך ולמשפחה שלך. דיברנו מקודם על המצב בישראל, אז עד כמה שזה גרוע ועצוב אתה רוצה להיות חלק מזה ולא לברוח מזה כי אין לאן, זאת המציאות".
עד כמה אתה מעורב?
"אני לא לוחם צדק ולא מוביל הפגנות, אבל התמיכה שלי היא בעצם הנוכחות שלי. תמיד הייתי זה שבצד יושב בשקט, גם בבית ספר למשחק הייתי כזה, לא מתבלט".
השאיפה של ניק להיות שחקן החלה באמצע התיכון, כשכילד מופנם ולא ממש מקובל הוא הבין שהוא מצליח להצחיק אנשים. מגמת התיאטרון בהרצליה חידדה לו את הרצון ללמוד משחק, ובן דודו מדרגה שנייה השחקן יהודה לוי חיבר אותו לזוהר יעקובסון שהחלה לשלוח אותו לאודישנים. ההימור הצליח, וניק הפך להיות נער שחקן שנצפה כמעט בכל סדרה אפשרית. "אחר כך הבנתי שחסרה לי טכניקה ושאני צריך ללמוד, וזו הייתה החלטה מדהימה לעצור הכל וללמוד ב'ניסן נתיב'", הוא מוסיף.
למרות ההצלחה, ניק לא שקט על השמרים והבין שאת הביצים צריך לחלק בין כמה סלים. לפני שלוש שנים הקים את "קולנוע יפו" בעיצומו של משבר הקורונה כדי ליצור לעצמו תעסוקה וגם כדי לייצב אופק כלכלי למשפחה. "זה נבע מאיזו רומנטיקה לפתוח מקום, והרעיון של קולנוע נשמע לי טוב", הוא מסביר. "אחר כך, כשהחלום הופך להיות עסק אמיתי, זה פחד אלוהים ומלחמה והישרדות וכאלה, אבל חייבים לעבור את זה בשנתיים הראשונות. הייתי חייב לעבור את זה כדי להתבגר ולהבין מה אני עושה. איך אני מנהל משהו, איך אני מייצר משהו, איך אני עושה את זה ומביא אנשים לקולנוע מיד אחרי הסגר הראשון".
ניק מסביר שמה שהופך את הקולנוע למקום ייחודי הוא שאנשים ממשיכים לבוא. "רק בחצי שנה האחרונה יש לנו 300 מנויים וזה מרגש", הוא אומר. "אם הייתי פותח עוד בר לא הייתי עושה משהו חדש. ופה יש קולנוע שכונתי, עם בחירת סרטים מוקפדת ואיכותית. מבחינה כלכלית זה לא מודל שבא להעשיר אותי כספית אבל כן להעשיר אותי תרבותית ומשהו שיעשיר את יומי כשחקן במקום לשבת בבתי קפה ולהתמרמר".
כי זה מה ששחקנים עושים?
"לא כולם, אבל כשאין לך עבודה מה תעשי? לא רציתי למצוא את עצמי כעובד שכיר אלא לייצר, והרגשתי שזה הזמן שלי ללכת עם החלום עד הסוף. אני חושב שפרנסה עיקרית לא יכולה לבוא ממשחק".
ואת זה אומר מישהו שעובד ללא הפסקה.
"זה אלף בית מבחינתי, ההבנה של זה. אתה יכול להתפרנס יפה מאוד אבל תמיד תזכור שזה זמני, וזה אף פעם לא בטוח, לא יציב ולא מתוכנן. אתה חייב עוד משהו. אז לך תלמד, תמציא, תעבוד, תקים משהו, אבל תבין שאתה לא יכול לעשות רק את זה ולהיות מתוגמל בצורה מכובדת ב־100%. תמיד תהיה פשרה מסוימת, תמיד יהיה קשה. ככה זה בישראל ואלה החיים".