"ויאגרה: הגעת לגיל העמידה", יס דוקו, יס VOD, החל מ־22.8
אל הגלולה הכחולה, וזה סיפור ידוע, הגיעו מדעני חברת פייזר במקרה. הם חיפשו אחר תרופה לאנגינה, בחנו - כמו בכל חיפוש אחר תרופה - עשרות אלפי תרכובות כימיות, וכשבדקו על נסיינים מתנדבים את התרכובת שמספרה תשעים אלף ומשהו, סיפרו הנסיינים שכתופעת לוואי הייתה להם זקפה. זה לא קרה מיד, אבל למישהו בפייזר היה השכל לקיים ניסוי על גברים שסבלו מאין אונות, והשאר מסופר בתולדות חיי חדר המיטות בעולם.
כאן למעשה, בערך רבע שעה מתחילתו, מסתיים הסרט. על המסך הוא נמשך עוד למעלה משעה, והצופה מתפתה לא לכבות את הטלוויזיה או לעבור לערוץ אחר, כי בכל זאת, אחינו, מדובר בסקס, אבל “ויאגרה: הגעת לגיל העמידה" לא מצדיק את הציפייה (התחייבות: לא יהיו בביקורת זו משחקי מילים סביב השורש עמ"ד. למשל, לא ייכתב כי הסרט אינו “עומד" בציפיות). “ויאגרה: הגעת לגיל העמידה" לכאורה עוסק בנושא פיקנטי, אבל בא לעולם צפוי מראש ובהחלט בלתי מעניין.
כן, יש בסרט צחקוקים ורמזים וקריצות, כי הרי בסופו של עניין מדובר בסקס. ואין מקדם מכירות טוב יותר מסקס שמשווק הכל. נשים צעירות בבגדים מינימליים ובחזה מותפח פוטושופ מוכרות כלי עבודה, מכוניות וקומביינים חדשים, אז חזקה על הסרט שימכור היטב סיפור על גלולה להשבחת הסקס.
אלא שבאופן מפתיע מצליח הסרט בעל הנושא האטרקטיבי הזה להיות בלתי מעניין, משל אינו מתאר את התפתחות הגלולה שהשיבה את החדווה לחדר המיטות, אלא את התפתחות האגד המידבק. הוא משיג את התוצאה הרעה הזאת על ידי שיחות עם “מומחים". זה בעצם מה שעושה את הסרט לא ראוי כלל להתייחסות - התפלות שבו. אחרת היה עוד סרט בלתי מעניין בשורה ארוכה־ארוכה של סרטים בלתי מעניינים. אלא ש"ויאגרה: הגעת לגיל העמידה" מצליח לשבור שיא אולימפי בקבלת המצרכים המשובחים ביותר (ויאגרה) להכנת עוגת חתונה מפוארת, ולהוציא מהם בתום מלאכת ההכנה בייגל'ה יבש.
זו מגיפת הטלוויזיה בכמה וכמה השנים האחרונות - ה"מומחים" - הלשעברים הנקראים לפני השידור לאולפן לתת את חוות דעתם על המצב, מה היה, מה יהיה, ומה נכון בדיוק לעשות כדי שהמצב יהיה טוב יותר. בטני מתכווצת שעה שאני נכנס למשדר חדשות בימים האלה וסביב שולחן חצי אליפטי יושבת מצדי המגיש/ה חבורת גברים גדולה לבושת ז'קטים שחורים, משל היו עדת עורבים על כבל מתח גבוה, וכל אחד מהם עומד לשפוך באוזניי את חוות דעתו על המצב. איפשהו, בלי שהשגחנו, הפכה הטלוויזיה לרדיו מצולם. קטעי הווידיאו נעלמו, הכתבים חובשי הקפל"דים המצטרפים לכוחות הנלחמים נשארו בבית. עבודת השטח הצטמצמה ל"נעבור לכתבנו הנמצא כעת באזור קריית שמונה", כשכתבנו נמצא למעשה בפתח תקווה, ובעצם יכול היה לשדר מהסלון בבית, לבוש מכנסיים קצרים וסנדלי אצבע.
זה מה שקרה לטלוויזיה שלנו - הפכה מיוגעת, עצלה, טלוויזיית פרשנים במקום טלוויזיית שטח חוקרת ומצלמת. בדרך הזאת לא ירחק היום שבו במקום סרטי אקשן יישבו באולפן מומחים ויקריאו את התסריט. בסרטי דוקו זה כבר קרה. “ויאגרה: הגעת לגיל העמידה" הוא דוגמה חיה לשפע סרטי דוקו בימים האלה, שבהם חבורת סטטיסטים ניצבת מול המצלמה ושופכת על הצופה ערימות ענק של מלל. אולי מכיוון שגם יוצריהם חשים בבעייתיות של המוצר, הם החלו להאריך את הסרטים ל־80, 100 דקות - יה רייט. מי שצופה בדוקו לאורך 100 דקות שיקום.
ככה שמכל הלב באה ההמלצה - אל תצפו ב"ויאגרה: הגעת לגיל העמידה". הוא לא הסרט הרע ביותר בנמצא, הוא סתם תפל. מפליא איך הצליחו להוציא מהוויאגרה את המיץ ולהוציא אותו סתם תפל, אבל זה מה שזה. אפילו לא היה קשה לשמור את הביקורת הזאת בלי להתבדח סביב השורש עמ"ד. זה הסרט הזה עד עכשיו. אבל עד כאן. מרוב סתמיות הוא עוד יכול לפגוע ביחסי המין שלכם.