רגעים ספורים לאחר ההפגנה לשחרור החטופים שהתרחשה אמש (שבת) בשער בגין כמדי שבוע, שודר בכאן 11 פרק הבכורה של ״שבויים״. מדובר בסדרת דוקו–היסטוריה שמצליחה בחוכמה וברגישות לגעת בנושא הבוער ביותר כרגע; החטופים. איך ניתן להתעסק בחומרי המציאות שעדיין מתרחשת? איך אפשר לגעת באש כשאנחנו נמצאים בלב הטראומה והתופת? מדובר בסדרה שהיא למעשה חובת צפייה לכל אזרח ואזרחית במדינה הזו, שעדים בכל יום ולילה להפקרה מחודשת של 101 מאחיו ואחיותיו שנמקים אי שם ברצועת עזה.
פתיחת הפרק מחזירה אותנו לרגעים הטריים והבלתי ניתנים לעיכול של אותן הפגנות ראשוניות שהתארגנו כשבוע לאחר אותה שבת שחורה, ב-14 באוקטובר. אל אותם חומרי תיעוד מצטרף קול-על של קריין המנסה ללכוד את הרגעים הקשים ומציב את הטענה כי אותם אירועים מעמתים את החברה הישראלית עם האתגר הקשה ביותר שידעה מאז קום המדינה: ״הבחירה בין הערבות ההדדית לבין אי-הכניעה לטרור״. במקום להתייחס לטענה המורכבת והמדויקת הזו, מצאתי עצמי מתעסקת דווקא בשאלה שאני מניחה שכל יוצר ויוצרת מתמודד איתה בימים מורכבים אלה; איך אפשר להביט מנקודת מבט מרוחקת במאבק שנמצא בעיצומו בימים אלה ממש? איך ניתן למסגר, להקפיא ולעבד את המציאות הנוכחית ולהפוך אותה למושא מחקר?
אותה טענה שהוצבה בפנינו, עומדת כמו שהיא – עירומה ובלתי ניתנת לעיכול. אך זאת תשמש אותנו בהמשך כחוט מקשר המוביל אותנו בחזרה אל מקרים בולטים מההיסטוריה בהם נשבו ישראלים על ידי ארגוני טרור. דרך כך, ״שבויים״ מצליחה להתעסק ברגישות במציאות הנוכחית וחוזרת אל המו"מ והעסקאות לשחרורם של השבויים הישראלים. בכך, הסדרה בוחנת את השפעתם על החברה הישראלית הנקרעת בין ערכי הערבות הדדית למחיר הגבוה שנדרש עבורם.
בפרק הבכורה ששודר אמש, ״נשק בני הערובה״, אנו חוזרים לשנות השבעים. באותם שנים מבצעים ארגוני הטרור פיגועי מיקוח ראשונים על אדמת ישראל, המעדיפה מבצעי חילוץ על פני מו"מ. אלא שכאשר פיגועים מסוג זה מתרחשים מחוץ לישראל – מבצעי החילוץ נעשים כמעט בלתי אפשריים. החזרה לרגעים אלה מספקת לנו חלון הזדמנויות להביט ואולי במקצת לעבד את הסערה המתחוללת כעת. השימוש בחומרי ארכיון, ראיונות ואיורים של הזוועות כמו מנטרל את הבעייתיות שבאה לידי ביטוי בתחילת הפרק. הם למעשה אמצעים קולנועיים שמספקים לנו הצופים והצופות נקודת מבט רטרוספקטיבית על אירועים היסטוריים. מעין משקפיים המאפשרים התרחקות מסוימת על מנת להביט אל מחוץ לחלון, ולהתבונן במתחולל במגרש הביתי. כל זאת מבלי ליפול לפטישיזציה של מעשי הזוועה והאלימות.
״שבויים״ לא מתיימרת לספק תשובות, אלא משרטטת קווי דמיון בענווה ותחכום כדי ללמוד מטעויות העבר. היא מביאה לידי ביטוי באופן חד ומושחז את הדחיפות והחשיבות בהנהגה אמיצה שכל כך נדרשת ברגעים קריטיים אלה. באופן כואב ומדמם היא מזכירה לכולנו כמה היינו יתומים בשבעה באוקטובר, וכמה התחושה הזו עדיין מלווה אותנו.
כפי שהתעוררנו היום לבוקר קשה ביותר כשפורסמו שמותיהם של ששת החטופים והחטופות שגופותיהם אותרו במנהרה תת קרקעית במרחב רפיח. גיל דיקמן, בן דודה של כרמל גת (39), בין החטופות שנמצאו ללא רוח חיים כתב:
״סליחה, כרמלי. סליחה שלא עצרנו כשעוד היה אפשר. סליחה שנתנו להם להרוג אותך. הלוואי שראית ושמעת אותנו. הלוואי שלמרות שראית בעיניים את הרצח הנורא של אמא כנרת, גילית שאבא אשל ואחייך אלון ואור, הגיסה שלך ירדן והאחיינית שלך גפן, שרדו״.
״הלוואי שראית איך החברות שלך נאבקו כדי שתחזרי בחיים. הלוואי שלא שמעת את ראש הממשלה אומר שציר פילדלפי חשוב יותר מהחיים שלך ושל שאר החטופים. אני יכול רק לדמיין בכמה זעם זה מילא אותך. הלוואי שלזכרך, לזכר לוחמת הצדק שהיית, לזכר החיים שעוד היית צריכה לחיות ונגזלו ממך בידי מי שחטף אותך ובידי ממשלה שהחליטה שאפשר לוותר עלייך, הלוואי שלזכרך רבבות יצאו להפגין הערב, בדיוק כפי שאת היית עושה. הלוואי שלזכרך כל החטופות והחטופים שעדיין אפשר להציל יחזרו בעסקה״.
״סליחה, כרמלי. סליחה שלא עשיתי מספיק. אני מבטיח לך: לזכרך, אנחנו נחזיר את כולם״.
התחושה שיכולנו להציל אותם לא עוזבת. וכך ״שבויים״ מצליחה לסקור בחכמה בלתי מתפשרת את המתרחש ולהצביע ברגישות על המורכבות שהייתה ועודנה, ועל אותם הערכים המתנגשים שעומדים בלב השיח הנוכחי.