הערב תגיע לסיומה העונה של תוכנית הריאליטי "רוקדים עם כוכבים", עם הגמר הגדול שישודר בקשת 12 ועם רביעיית גמר שכוללת את לינוי אשרם, מאיה קיי, דור הררי וטל מורד. בשולחן השופטים, ישב, גם בעונה הזאת, אלי מזרחי, שמצהיר כי "מעולם בתוכנית הזו לא הגיעה לגמר חבורה כזו. מדובר באמת בחבורה של תותחים ואי אפשר לצפות מה יהיה". לדבריו, "ברגע שארבעה מתמודדים כאלה מדהימים מגיעים לגמר, אז כל אחד יכול לזכות. כל מתמודד הפתיע אותי מכיוון אחר. הכל פתוח כרגע, וזה באמת תלוי בריקוד, בסיפור, בשיר וגם במצב הרוח שכל אחד מהם יעלה איתו על הבמה. אנחנו עוברים רכבת הרים רגשית וזה נורא חשוב להבין מה המתמודד או המתמודדת יביאו איתם לביצוע. זה לא מספיק שירקדו טוב, אלא בעיקר חשוב שיצליחו לרגש".
צברת קילומטראז' במרוצת השנים בתוכנית הזו. אתה מרגיש שהתרככת עם הזמן?
״אני לא חושב שהתרככתי, אבל אני מרגיש שהחיבור שלי הפך לאנושי יותר. אני מרגיש בבית, ההפקה גרמה לי להרגיש שהיא חלק ממני. אני לא חושב שאני נתפס כדמות קשוחה אלא פשוט כמאוד מקצועי. לכן יש לי ערוץ תקשורת עם הרקדנים מעבר לאמירות שלי בתוכנית עצמה".
עימותים קשים בין מפגינים לשוטרים, מדורות כובו והודלקו מחדש | תיעוד
גנץ במסר נחרץ: "ציר פילדלפי הוא לא האיום הקיומי אלא ציר הרשע של איראן"
היו לך רגעים במהלך התוכנית שאתה מתחרט עליהם?
״כן. יש הדחות שאני מצטער עליהן, כמו למשל של רומי פרנקל, שלא מימשה את הפוטנציאל שלה עד הסוף. אפשר להגיד על כל אחד שהוא היה יכול להמשיך וחבל. אבל את יודעת, זו התוכנית והקהל בבית משנה את התמונה. זה חשוב שהקהל הוא חלק מתהליך השיפוט ובכלל מהתוכנית המדהימה הזו. בסוף, יש הבדל בין איך שאנחנו רואים ובין איך שהצופים רואים".
זאת הייתה עונה מורכבת. לצד התגובות החיוביות היא ספגה ביקורות על ההחלטה לשדר ריאליטי בזמן המלחמה וכשיש עדיין חטופים ברצועת עזה.
״כשאני יושב בבית, מחוץ לתוכנית, המציאות בהחלט מכה. אבל התוכנית הזו נשזרה בתוך החיים האלה בצורה גאונית. יש לי את הפריבילגיה הזו להרים לאנשים את מצב הרוח. אני שומע המון תגובות חיוביות של משפחות שלמות שמחכות לעליית פרק נוסף. אני חושב שאנחנו כרגע התוכנית הכי חזקה בטלוויזיה, ואני מרגיש שהתברכתי להיות חלק מהתוכנית הזו ולתרום את חלקי. היא גם נעשית באופן רגיש, כל הזמן יש מחשבה איך להצליח ללכת בין הטיפות ולא להיות מנותקים. ברגע שחיילים שנלחמו בעזה מפזזים על הרחבה זה עושה הכל. זו זכות גדולה עבורי״.
כשאתה צופה במתמודדי ״רוקדים עם כוכבים״ מפזזים על הרחבה, איך לך חשק לפרוץ לריקוד שלהם?
״קודם כל, זה בהחלט ׳מגרד לי בגוף׳. אני רוקד כל היום במדרגות, ברשתות החברתיות, יש לי בית ספר לריקוד הרבה שנים, אני מופיע עם הרכב ריקוד ומעביר הרצאות. מעולם לא זנחתי את זה. אבל כשאני מסתכל על המתמודדים רוקדים אני מוצא את עצמי רוקד מתחת לשולחן. כל מה שקורה ברחבה אני חווה בגופי. אני מתנשף יחד איתם במהלך הריקוד. בגלל המודעות שלי לכל מה שהם עושים, מרמת הקושי והאינטנסיביות ועד התנועה, אני מצליח להעריך את הדרך שהם עוברים כי אני רוקד בעצמי״.
"מצאתי ערוץ לביטוי"
הדרך של מזרחי אל רחבת הריקודים לא הייתה קלה, בעיקר לנוכח השכונה שבה גדל בתל אביב, שבה בנים לא נהגו לרקוד. ״בתור ילד בכלל שיחקתי כדורגל. אבל כשנפצעתי ביליתי במתנ"ס, וברגעים אלה מצאתי את עצמי מציץ לסטודיו שבו התקיים החוג לריקודי עם", הוא מספר. "אני זוכר שרציתי לטעום מזה. זה מצא חן בעיניי שיש הרבה בנות בחוג. הרגשתי שאני גבוה ושאני יודע לזוז ולהרים בנות. ואז המדריך ראה אותי ואת הפוטנציאל הגלום. הרגשתי את זה בגוף והתאהבתי בזה ממש ממבט ראשון. מצאתי שיש לי ערוץ תקשורת שדרכו אני יכול להביע ולבטא את עצמי. זה פשוט היה קסם ומשם התחלתי לדהור קדימה מבלי להסתכל לצדדים״.
הכניסה שלך לעולם הזה מבטאת מעין ״פלישה״ לחלל שלא שייך לך. ההסללה המגדרית הזו תפסה ותופסת מקום משמעותי. איך זה השפיע עליך בתור נער להחליף את נעלי הכדורגל בנעלי ריקוד?
״זו הייתה תקופה שבה בנים לא רקדו. היו מכנים אותי בשמות גנאי, זרקו עליי דברים. הייתי מאוד חריג בנוף, אף ילד מהכיתה שלי לא רקד. מדובר בשנות ה־80, אז הייתה תל אביב אחרת – כולם שיחקו כדורגל ואני רקדתי. כשהייתי מופיע הילדים נהגו לזרוק עליי מטבעות. בזמנו, הגישה באזור שבו גרתי, רמת ישראל, הייתה שגברים לא רוקדים. הייתה לי התמודדות מול זה. אבל מתוך היחס הזה כלפיי הפכתי להיות מאוד מקובל בקרב הבנות. זה נתן לי 'בוסט' חזק להתקדם. האהבה שלי לריקוד חצתה הכל, אני לא ראיתי בעיניים. הריקוד עשה לי טוב בחיים והתאהבתי בו. כשחייתי בקנדה עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות במטרה לממן את שיעורי הריקוד. הייתי מוכן לעשות בשביל זה הכל. אני מסתכל על כל מה שעשיתי והקרבתי עבור הריקוד ואני נדהם״.
בכל זאת, לא הרגשת שאתה מעמיס על עצמך? האם היה רגע שבו הרגשת שאתה "לא מספיק"? גם מהבחינה של דימוי עצמי שמאוד בא לידי ביטוי בעולם הזה.
״תראי, לא הייתה לי הפרעת אכילה או פגיעה בדימוי העצמי. אבל כן חוויתי משבר מאוד גדול אחרי שאבי נפטר כשהייתי בן 15. שאלתי את אמא שלי מה היא חושבת על קריירת הריקוד שמושכת אותי, ולמרות שציפיתי שהיא דווקא תגיד לי ללכת ללמוד מקצוע ׳נורמלי׳, כי אולי קשה להתפרנס מריקוד, היא פשוט תמכה בי. עד היום אני מעריך אותה על זה שהיא אמרה לי ללכת אחרי הלב שלי. למרות שסיימתי בהצלחה את לימודי ההנדסה בארצות הברית (אוניברסיטת קונטיקט) מעולם לא זנחתי את הריקוד. אבל נקודת המפנה שלי בחיים הגיעה ברגע בו אבי
נפטר. הלכתי אחרי הלב שלי ואני מתפרנס מזה היום״.
"מעדיף להישאר ניטרלי"
מזרחי הוא איש עסוק. מלבד היותו שופט ב”רוקדים עם כוכבים”, הוא כאמור מנהל בית ספר לריקוד, מופיע עם הרכב ומעביר הרצאות, מה שכמובן משפיע על הזמן שיש לו עם משפחתו. "אני מתמלל את כל המחשבות שלי עם הילדים, הם חלק מזה. הם יודעים מה המחיר של הקריירה שלי. והם גם לא ילדים קטנים, יש לי כבר ילד שמשרת בצבא. אני מסביר להם את המשמעויות שעולות מתוך מה שאני
עושה וכיוצא בזאת גם את המחירים", הוא מסביר.
"ברגע שאני מצליח לעבד את זה יחד עם הילדים – הם גם מצליחים להבין. ומובן שאני גם נותן להם מקום להביע את דעתם. ובתוך כל זה גם זוגתי נמצאת שם בשבילי והיא באמת יד ימיני בהכל. הם מעורבים בהכל וחשוב לי שידעו להתמודד בעצמם עם צמתים והחלטות מורכבות בחיים. תמיד הענף מתפצל לשניים וצריך להחליט. החוסן הנפשי מתבטא בלקיחת החלטות, כל החיים רצופים בהחלטות״.
המון ידוענים החליטו להשתמש בכוח שלהם ולהשמיע את הדעות, הביקורת, וקולם לגבי המצב המורכב הנוכחי בכלל והתנהלות הממשלה בפרט. איפה אתה עומד בכל זה?
״אני שומע כל הזמן המון דעות וזה בהחלט נספג אצלי. אני מרגיש שאין לי דעה מספיק מגובשת ומבוססת בעניין. אני משתדל לא לגעת בזה. לכן קטונתי מללכת להפגנות ולהשמיע את דעתי, לכן אני מעדיף להישאר ניטרלי. אבל יחד עם זאת חשוב לי כן להזכיר ולדבר על החטופים. עצוב לי כל מה שקורה והמצב נורא. גם השופטת לאה ינאי מור יושבת לצדי, אחותה מורן סטלה ינאי נחטפה לעזה ממסיבת הנובה ושוחררה. מישהו צריך לנהל את המדינה הזאת ולהחזיר את כולם וכולן הביתה מיד״.