הפועל ב"ש – בני סכנין, ספורט 1, יום א', 1.9
משחק הכדורגל בין הפועל ב"ש לבני סכנין נקבע להיות משוחק ומשודר ביום א' האחרון באצטדיון טרנר בב"ש. אלפי אוהדים הגיעו ליציעים, השחקנים עלו על המגרש וביחד עם צוות השיפוט היו מוכנים למשחק. ואז, כשנוגן ההמנון הלאומי, החלו אוהדי סכנין להשמיע שריקות בוז והפנו את גבם למגרש. קבוצה נזעמת של אוהדי ב"ש פרצה לדשא ורצה לעברם, ובמקום התפתחה קטטה המונית שהביאה להפסקת המשחק.
את הדיון בשאלות כמו מי אשם, למה, כמה, ומה יהא על הדו־קיום אני משאיר למוסדות המתאימים שידונו בהן וידושו עד שייצא עשן לבן. אני כבר שנים מעוצבן על עצם נגינת ההמנון לפני משחק באולמות הכדורסל ובמגרשי הכדורגל. ארץ עצבנית אנחנו, ובצדק. חיים בשלולית בנזין. אטבח אל־יהוד מכאן, שיישרף לכם הכפר מצד שני. ההמנון הוא הגפרור המצית להבות המזמין את שני הצדדים, ובעיקר את הערבי שבהם, לפרוץ בשריקות בוז במיוחד בשורה "נפש יהודי הומייה". לא בטוח אגב שבמקומם לא הייתי נוהג כמוהם. חכם היה מבטל את נגינת ההמנון מלכתחילה ומהבעיה הזאת נפטרנו, אבל בחכמים, מה לעשות, במיוחד בזמן הזה, אנחנו לא משופעים.
אלא שהשאלה החשובה כאן היא למה המנון - עם כל חשיבותו ומקומו הרם בחיי האומה - צריך להיות מנוגן במגרשים לפני משחק. כדי להזכיר לנו מה? את חובתנו הלאומית? את אלפיים שנות? את הרצל וביאליק? ולמה דווקא במגרשי הספורט, ולא, נאמר, בכניסה לקופת חולים? או לנתיבי איילון? בספרו המונומנטלי של ג'וזף הלר “מלכוד 22" מסופר על גנרל שטוף שיגעון פטריוטי שדרש מחייליו לשיר את “הדגל זרוע הכוכבים" לפני שקיבלו את המלח בחדר האוכל. זה רעיון מצוין: רוצה נקניקייה במגרש? בבקשה: תן לי בית ראשון של "התקווה", ובלי לזייף. ואתה קולה זירו? אתה ערבי? אוהו. אתה תשיר קול שני. ובלי מבטא. ככה בטוח יירגעו המגרשים.