ב־22 בספטמבר 1994, עם שידור פרק הבכורה של הסיטקום האמריקאי “חברים" (Friends), נכנסו לראשונה לחיינו בסערה רייצ’ל גרין (ג’ניפר אניסטון), מוניקה גלר (קורטני קוקס), רוס גלר (דייוויד שווימר), צ’נדלר בינג (מת’יו פרי המנוח), ג’ואי טריביאני (מאט לה־בלאנק) ופיבי בופה (ליסה קודרו) – ומאז, גם 20 שנה אחרי שהסדרה ירדה מהאוויר וכוכביה חצו את גיל 50 – עדיין הם מככבים על המסך ומגדלים דורות על גבי דורות של מעריצים מכל הגילים. בישראל, אגב, שודרה הסדרה החל מיוני 1995.
ישנן סיבות רבות לכך שהמיתוס סביב “חברים" רק הולך ומתעצם עם השנים: אולי זה בגלל שהסדרה עדיין משודרת בלופים בטלוויזיה ובשירותי הסטרימינג השונים, אולי זה בגלל הסצינות האייקוניות, הסמלים שיצרה (דוגמת בית הקפה “סנטרל פרק" שיצר את הנוסחה של ישיבה ממושכת בבית קפה, ברים וחללים משותפים כדי ליצור תחושת משפחה) ומטבעות הלשון שהכניסה לשיח התרבותי ועדיין חיים ובועטים (כמו “We Were On A Break!") בחיינו, ואולי זה כי שחקניה הפכו לכוכבים בינלאומיים שעד היום מהווים חלק בלתי נפרד מהתעשייה ומהתרבות הפופולרית.
נימוק אקדמי יותר הוא ש"חברים" הגדירה מחדש את הסיטקום, יצרה תבנית ייחודית ששמה דגש על קבוצת חברים אינטימית במרחב אורבני, קבוצת חברים שוויונית ומודל לדינמיקה קבוצתית שנתנה לכל דמות זמן מסך שווה וחשיבות עלילתית, איזנה בצורה מושלמת בין דרמה לקומדיה וזכתה להצלחה בינלאומית חוצת גבולות, בנוסף לזכייתה במספר רב של פרסי טלוויזיה ומועמדותה ל־63 פרסי אמי.
סיבה נוספת קשורה לאפיון הדמויות כדמויות מוקצנות בתוך חבורה שכל אחד יכול להזדהות איתן במובן מסוים: רייצ’ל הקלולס והפאשניסטה שעוברת תהליך התבגרות מצעירה מפונקת לאחת שמרוויחה את מנת לחמה בעבודה קשה; מוניקה, השפית המוכשרת והקונטרול פריק ששואפת לשלמות; רוס, החנון המבריק, המתאהב הסדרתי והמבולבל; צ’נדלר הציני והסרקסטי שמתקשה להתמודד עם רגשותיו; ג’ואי, השחקן הכושל והנאיבי עם הלב הענק שעוזר לכולם; ופיבי, הווירדו של החבורה, זמרת כושלת שעם כל מה שעברה בחיים עדיין אופטימית.
“ניסוי חברתי"
הרעיון לסדרה החל להתגלגל במוחם של יוצריה, דייוויד קריין ומרתה קאופמן, בשנת 1993. השניים החליטו לכתוב על חיי הרווקות שחוו לאחר לימודיהם במכללה תוך עיסוק בסוגיות כגון החיפוש אחר העתיד, קריירה ומערכות יחסים. כשקיבלו אור ירוק מרשת NBC ולאחר שליהקו את השחקנים, שכרו השניים צוות כותבים בשנות ה־20 לחייהם כדי ליצור שפה אותנטית.
צילומי הסדרה החלו בקיץ של שנת 1994 אל מול קהל חי, שקיבל תקצירים והסברים על הסדרה כדי שירגיש בנוח ויכיר יותר את שש הדמויות המרכזיות. להפסקות בין הסצינות נשכר סטנדאפיסט שיבדר את הקהל וישאיר אותו במצב רוח טוב. צילומי כל פרק ארכו כשש שעות, פי שניים ממשך צילום פרק בסדרת סיטקום רגילה. “ביום הראשון לצילומים היינו נורא נרגשים וגם די לחוצים כי זה היה הרגע שבו כל החזון שלנו החל להתממש", סיפר קריין. “היה מאוד מרגש לראות את השחקנים חוברים לדמויות שלהם. זה הרגיש כמו ניסוי חברתי אמיתי. הסצינה הראשונה שצילמנו הייתה מלאה בטעויות, ואני זוכר שבשלב מסוים אחד השחקנים התחיל לצחוק וכולם הצטרפו אליו. הרגשנו שאנחנו לפני יום טוב כי הסט היה מלא באנרגיה חיובית. הסצינה הראשונה שבה רייצ’ל נכנסת לבית הקפה אחרי שברחה מהחתונה שלה הייתה קריטית כי היא הייתה כרטיס הביקור של הסדרה. היה לנו קשה להסתיר את העייפות בעיניים שלנו. הסצינה הזו הייתה התחלה של משהו גדול, וכולנו הרגשנו את זה".
“אני זוכרת שצילום הסצינה הזו היה מאוד מלחיץ, הייתי בלחץ מטורף", סיפרה אניסטון. “כולם היו מלאים באנרגיה והייתי בעיקר עסוקה בלנסות לא להשאיר רושם רע. בסצינה הראשונה היה קטע מצחיק שאף אחד מאיתנו לא ידע איך להחזיק כוס קפה כמו שצריך, והיה קטע שבו שפכתי את הקפה על עצמי. זה היה רותח ולא מצחיק באותו הרגע, אבל בדיעבד, אנחנו צוחקים על זה עד היום".
“הייתה בפרק הזה את הסצינה שבה מוניקה אוכלת סלט, ואני זוכרת שאכלתי כמות ענקית של סלט במקום לצאת מהסצינה, פשוט חיכיתי ולקחתי עוד אוכל", נזכרה פעם קוקס. “זה גרם לכולם לצחוק".
“גם לי היה קטע עם אוכל", הוסיפה קודרו באותו ראיון. “בסצינה הראשונה שראו את פיבי אכלתי עוגיות תוך כדי דיבור וזה גרם למבוכה לי ובעיקר לצוות, אבל מהר מאוד המבוכה התחלפה בצחוק".
“בפרק הראשון אני זוכר שהתבלבלתי בטקסט מרוב התרגשות, אז פשוט התחלתי לשיר את הטקסט, כמו ששרים שיר, וזה עזר לי לעבור את זה", סיפר פעם פרי.
“לי היה קשה מאוד לא ליפול על הרצפה מרוב צחוקים בתחילת הצילומים, ואני זוכר שדייוויד שווימר החזיק אותי בכל פעם שלא אפול", הוסיף לה־בלאנק. קליפ הפתיחה של הסדרה (השיר “I’ll Be There For You" בביצוע להקת הרמברנדטס) צולם במזרקה שבחוות האחים וורנר, בשעה 4:00 בבוקר, וזה היה בוקר קר במיוחד.
אחד המקומות הבולטים בסדרה הוא כאמור בית הקפה “סנטרל פרק" בניהולו של גונת’ר (השחקן המנוח ג’יימס מייקל טיילר) בו בילתה החבורה את מיטב שעותיה, ובו גם עבדו פיבי (כמוזיקאית) ורייצ’ל (כמלצרית) בתקופות מסוימות. “בית הקפה הפך להיות הבית השני שלנו", סיפרה אניסטון. “היינו מבלים הרבה זמן על הסט שם, לא רק בצילומים אלא גם תוך כדי שיחות וצחוקים. היו רגעים שבהם היינו פשוט מתיישבים, משוחחים ומחכים לתורנו, וזה הפך את המקום לנעים ומוכר. זה אומנם היה בית קפה שנבנה כסט במיוחד לסדרה, אבל הוא הרגיש כל כך אמיתי". ואילו פרי ציין, "בית הקפה הזה היה מגניב מאוד, ולא משנה אם הייתה לנו סצינה קשה או יום קשה בצילומים, היינו תמיד מתאספים סביב השולחן ומספרים בדיחות. הדינמיקה שלנו הייתה נהדרת, לא מעט בזכות בית הקפה הזה שסיפק את האווירה הנכונה. היינו כמו משפחה וזה היה כיף מאוד".
בבית הקפה גם התרחשו לא מעט תקריות קומיות לא מתוסרטות. “אני זוכר שאחת החוויות המצחיקות הייתה שבמהלך הצילומים של אחת הסצינות בבית הקפה, שוחרר בטעות פקק שמפניה שלא הייתה אמורה להיות אלא רק בסצינה אחר כך, השמפניה התפוצצה על השחקנים והצלמים וכולנו נרטבנו. זה היה כל כך מביך ומצחיק", סיפר שווימר. “היה גם מקרה שבו צילמנו סצינה שבה רוס יושב על ספה עם כוס קפה. במהלך הצילומים, כשהתיישבתי על הספה, היא התהפכה ואיתה גם כוס הקפה שהייתה לי ביד שנשפכה עליי. זה היה כאוס מוחלט אבל מצחיק בטירוף. זה הרגיש כאילו הספה ‘התמרדה’".
וכמובן היה השיר שביצעה פיבי בבית הקפה, “Smelly Cat" (“חתול מסריח"), על חתול שנדחק על ידי החברה בגלל הסירחון המגעיל שלו כתוצאה מנפיחה. “כשביצעתי את השיר לראשונה, הרגשתי שאני באמצע הופעת סטנד־אפ משוגעת", סיפרה קודרו. “הבמאי והצוות לא יכלו להפסיק לצחוק מכל תנועה שלי בזמן השירה. לא הייתי בטוחה אם השיר הזה יהיה פופולרי כי הוא היה כל כך מוזר ובלתי צפוי, אבל כשכולם צחקו על הסט הבנתי שזה מגוחך ומיוחד, וכמובן שזה הפך להיות חלק בלתי נפרד מהדמות שלי. בזמן צילום הסצינה הזו שרתי את השיר בצורה קצת שונה מהתסריט, ובסוף החליטו לשמור על זה כי זה התאים לדמות".
היו לאורך הסדרה גם סצינות שאולתרו על המקום – ונשארו בסדרה. “נתנו לשחקנים חופש לאלתר, וחלק מהאלתורים נשארו בגרסה הסופית", ציין קריין. “למשל בסצינה שבה פיבי מסבירה על התוכנית שלה להביא ילדים לעולם, ליסה הוסיפה שורות שהיא שלפה מהמותן ומהראש בצורה מתריסה, וזה משהו שלא היה בתסריט המקורי אבל זה היה כל כך טוב שהשארנו את זה. הרבה מהדיאלוגים בין מת’יו ומאט היו מאולתרים כי הייתה להם דינמיקה מטורפת, אז הרבה מהשטויות שהם לא אמרו לפי התסריט השארנו. היו גם שירים חדשים שליסה המציאה על המקום, דבר שהפתיע אותנו כי הם לא היו חלק מהתסריט, וזה היה כל כך מרענן ומתאים לדמות שלה, שחלק מהם השארנו. היו כמובן גם סצינות שצילמנו ובחרנו לגנוז כי הרגשנו שהדינמיקה של השחקנים פחות מתאימה להם. כל העבודה שלנו עם השחקנים הייתה מבוססת על שיתוף פעולה. השינויים תוך כדי צילום הם חלק מהקסם של הסדרה בעיניי".
כיאה לסדרה על חבורה, “חברים" אילצה את כוכביה, בין שברצון ובין שלאו, להתגבש יחד כחבורה, גיבוש שכמובן עבר דרך המסך בכימיה מחשמלת, וגם את רגעי המשבר והריבים הקטנים – הצליחו לצלוח בזכות הלכידות. “אני זוכר כמה פעמים שהיו לנו חילוקי דעות גם בהקשר לתסריט וגם בהקשר לדינמיקה בינינו. זה נגרם בעיקר מהעייפות ומהלחץ של הצילומים הארוכים", סיפר פרי. “היו לא מעט רגעים שהרגשתי שאני לא מסכים עם התפיסה של ג’ניפר, קורטני או ליסה, וזה לפעמים הגיע לטונים גבוהים ולמתיחות מתלהטת, אבל בסופו של דבר היכולת שלנו לשבת יחד ולדבר על הדברים הייתה הדבק שהחזיק אותנו יחד".
“הייתה בין כולנו מערכת יחסים מאוד מיוחדת, החברות שלנו הייתה אמיתית", סיפר פעם לה־בלאנק. “לא רק שעבדנו יחד, אלא גם יצאנו לבלות יחד, התארחנו אחד אצל השני, ופשוט נהנינו זה מחברתו של זה. הסט היה מקום מהנה לעבוד בו, מלא בצחוק ובקרבה. היינו נפגשים לארוחות ערב, מטיילים ביחד והיה חשוב לנו לשמור על החברות שלנו מחוץ לסט, וזה בהחלט עזר לנו לבנות את הכימיה שהייתה לנו על המסך".
“אני זוכר שהיינו נפגשים לפעמים בערבים בבית של אחד או אחת מאיתנו ומשחקים משחקי קופסה או סתם משוחחים על החיים", הוסיף שווימר. “העובדה שהיינו חברים טובים עזרה לנו מאוד להציג את החברות על המסך. זה לא היה רק משחק – זו הייתה תחושה אמיתית של קשרים ותמיכה שהפכה את הסדרה ליותר אותנטית. גילינו שיש לנו הרבה מן המשותף ותחומי עניין קרובים והתחושה המשפחתית הזו ‘הדביקה’ את כולנו".
“הקאסט בכה באמת"
לצד הצחוקים, היו גם סצינות שגרמו לשחקנים להזיל לא מעט דמעות על הסט. אחת מהן הייתה הפרידה המפורסמת של רוס ורייצ’ל. “זו הייתה סצינה מאוד טעונה רגשית והיה קשה מאוד לצלם אותה, והדמעות שצולמו היו אמיתיות", אמרה אניסטון. “היינו כל כך מעורבים בסיטואציה שהרגשנו את הכאב של הדמויות באופן אישי. היה קשה לשמור על מקצועיות כשאתה מרגיש כל כך הרבה, לכן דייוויד ואני פשוט פרצנו בבכי כך שנאלצנו לצלם שוב ושוב את הסצינה הזו".
סצינה סוחטת דמעות נוספת הייתה כשמוניקה וצ’נדלר גילו שמוניקה לא מסוגלת להרות. “זו הייתה סצינה מאוד אינטנסיבית והיה לי קשה לשמור על מקצועיות כשתחושת הכאב והאכזבה הייתה כל כך אמיתית", סיפרה קוקס. “כל הקאסט בכה באמת במהלך צילום הסצינה הזו. הכאב של מוניקה היה הכאב האמיתי שלי. לא יכולתי לשמור על קור רוח במהלך השבוע שבו צילמנו את הסצינה הזו".
ב־6 במאי 2004 שודר בשני חלקים הפרק האחרון של הסדרה (“The Last One") בו מוניקה וצ’נדלר מאמצים בן ובת, ורוס ורייצ’ל, שלאורך הסדרה מערכת היחסים הרומנטית שלהם עברה לא מעט עליות ומורדות, מחליטים לתת סיכוי אמיתי זה לזה. בסצינה האחרונה בסדרה רואים את שש הדמויות הראשיות משאירות את המפתחות שלהן לדירה ויוצאות ממנה בדמעות. “בניגוד לשאר פרקי הסדרה, החלטנו לצלם את הפרק הזה ללא קהל כי רצינו להעניק לשחקנים את המרחב להוציא את הרגשות שלהם בצורה חופשית", הסביר קריין. “ידענו שצילום הסצינה האחרונה הוא סיום של עידן, ולא רצינו לזרוק את השחקנים לקהל בזמן שהיו כל כך מעורבים רגשית. רצינו שהסיפור יסתיים בצורה שראויה לכל מה שיצרנו".
ב־27 במאי 2021 צולם פרק האיחוד של הסדרה, בו הופיעו כוכביה בתור עצמם, ביקרו בסט והעלו חוויות מהצילומים. בראיונות שונים סיפרו השחקנים כי על אף שפנו לכיוונים שונים בקריירה, הם שמרו על קשר חברי טוב. “אנחנו עדיין מאוד קרובים אחד לשני, החברות שלנו נשארה חזקה", סיפרה אניסטון בראיון לקראת פרק האיחוד. “למרות השנים שעברו אנחנו יודעים שאנחנו תמיד כאן אחד בשביל השני. אנחנו משפחה".
הציפייה לאיחוד מלא נוסף התנפצה ב־28 באוקטובר 2023 עם מותו של מת’יו פרי בגיל 54, אך בלבנו הם תמיד יישארו בני 30 לנצח.