בכנס של תאגיד השידור הישראלי שמציין שנה לטבח השבעה באוקטובר סיפר העיתונאי עקיבא נוביק בראיון ל״מעריב״ על רגע קשה שלא יישכח בזמן שהחליף את איילה חסון בשידור חי, על המורכבות והחשיבות ליצור בזמנים אלה, וכמה הפסון של מגישי הטלוויזיה נסדק בעקבות המלחמה.
״אנחנו, בכאן חדשות, מתכוננים כבר בערך חודשיים לפרויקט השידורים הגדול הזה. עם המון תוכן ותוכניות תעודה העוסקות בזה. האמת, שזה קצת מוזר לעשות אירוע בנושא הזה. כי זו לא חגיגה וזה לא אירוע שמח. אני חושב שזאת פעם ראשונה שאני נמצא באירוע שאמנם יש בו היבט של ׳מינגלינג׳, אבל זה אירוע מאוד עצוב, אנשים פה עצובים״, סיפר.
עוד הוסיף: ״כשהגעתי לברך את טל, אחראית מחלקת הטלוויזיה, ראיתי את הפרצוף ואת שפת הגוף שלה שמלאים בעצבות. כל האולם פה בדיכאון. ולצד זה יש עושר כזה של יצירה ואנחנו באמת צריכים לעצור לציין את זה. כשידור ציבורי אנחנו מחויבים ליצור את התכנים האלה״.
תספר לי איך זה השפיע על האופן בו אתה מסקר חדשות.
״פעם, כשהעיתונאי היה בוכה בשידור או תוך כדי עבודה, זה היה רגע נדיר. ואני חושב שמה שקרה בחודש-חודשיים הראשונים למלחמה פשוט גרם למעין אינפלציה כזו של התפרקות על המסך. לדעתי מה שקרה כאן זה שהפסון קצת הלך ונסדק. הצורך לשדר כעיתונאים קרים וענייניים קצת התמוסס. בשידור הראשון שלי מאז השבעה באוקטובר, התייפחתי בבכי לפחות שלוש פעמים. לפני חודש מישהו פרץ בבכי באולפן שלנו ופשוט חיבקנו אותו״.
עוד סיפר: ״יום אחד החלפתי את איילה חסון בתוכנית שלה, וידעתי שעומד להיות חייל שנפל והותר לפרסום. ידעתי שהוא מיחידת שלדג, אבל אז אומרים לי אחרי הפרסומת שאפשר להגיד את שמו. ולפתע אני רואה על הפרומפטר את השם של חבר שלי, שגדל שני בתים ממני, והייתי צריך להקריא את שמו ובאמת לא היה לי מושג איך להגיד את זה. פשוט אמרתי את שמו, שתקתי ומאוחר יותר גם בכיתי שם במהלך השידור. זה היה רגע שלא ידעתי איך לגשת אליו, וגם בדיעבד אני לא בטוח איך עשיתי את זה״.