זיו קורן, בן 54, אינו רק צלם עיתונות מוביל בישראל. הוא עד חי להיסטוריה, אדם שחווה על בשרו את הרגעים המכוננים של המדינה. בראיון אישי ומרגש עם אבי שושן, קורן פותח צוהר אל עולמו הפנימי, חושף את האדם שמאחורי העדשה ומספק תובנות עמוקות על החיים בישראל בצל הטרור והתקווה.
"אני עובד 20 שעות ביום, 7 ימים בשבוע. לא לקחתי יום חופש אחד," מספר קורן על חייו מאז 7 באוקטובר. "אנחנו בתקופה כנראה הקשה בתולדות מדינת ישראל. ומאחר ואני חי את התקופה הזאת ונמצא בתוכה באופן טוטלי, באמת 24/7, אז אני חווה את זה בעוצמות אחרות כנראה משאר האזרחים".
מפלצות או קורבנות? "הסיפור של לייל ואריק מננדז" – טרגדיה משפחתית | נטפליקס
"כולם בשביל כולם": כבר מתגעגעים לריאליטי? אל דאגה, יש עוד | ביקורת נטפליקס
קורן מתאר את עצמו כאדם "טוטאלי" במה שהוא עושה. "אני לא מאמין בקיצורי דרך," הוא אומר בלהט. "אם אתה רוצה להיות טוב במשהו אתה חייב ללכת עד הסוף". גישה זו באה לידי ביטוי לא רק בעבודתו המקצועית, אלא גם באופן שבו הוא מתמודד עם אתגרים אישיים.
לפני כשנתיים וחצי, קורן עבר אירוע לב דרמטי. הוא משחזר: "הרגשתי לא טוב כבר לפני המלחמה באוקראינה והחלטתי שאני נוסע בכל זאת. הבטחתי לעצמי שאם אני יוצא מפה חי אני חוזר לארץ ואני מטפל בעצמי." ואכן, מיד עם שובו ארצה, עבר צנתור שבמהלכו התגלה כי סבל מסתימות משמעותיות בעורקי הלב.
למרות זאת, קורן ממשיך בקצב העבודה המטורף שלו. "אני לא עושה לעצמי הנחות", הוא מדגיש. "הייתי אמור להיות בקצת יותר קונטרול מבחינה בריאותית, אבל הכל בסדר". כשנשאל על מגירת הכדורים שלו, קורן משיב בפשטות: "זה נהיה שגרה. בשביל להמשיך להתקיים, אני צריך עכשיו לקחת את הכדורים האלה. אני לא מתייחס לעצמי כאילו אני חולה לב".
קורן אינו מהסס לחשוף את הקשיים הרגשיים בעבודתו. "אתה לא יכול להתנתק רגשית", הוא מודה. "יש איזה תיאוריה כי המצלמה לפעמים מגינה. אני חושב שזה קשקוש". הוא משתף ברגעים אינטימיים מהשטח: "אני הייתי בדמעות מאחורי המצלמה. זה שאני אמשיך לעבוד לא אומר שאני לא רגיש לסיטואציה".
כשמדובר בפחד, קורן מדבר בכנות: "באופן טבעי כשאתה נכנס למקום מסוכן, בוודאי שיש פחד. חייב להיות פחד. אם אתה לא מפחד בסיטואציה מסוכנת, או שאתה לא מבין את הסיטואציה שבה אתה נמצא, או שאתה סובל מעודף ביטחון עצמי." הוא מוסיף: "אתה אף פעם לא יודע, כמה קרוב אתה נמצא למוות, עד שזה לא פוגש אותך".
אחד הנושאים המרגשים ביותר בשיחה הוא הקשר העמוק שקורן יוצר עם מושאי הצילום שלו. הוא מספר על הקשר המיוחד עם מייה שם, אחת החטופות ששבה מעזה: "היא קוראת לי Dad". קורן מסביר את הגישה שלו: "הדרך שלי הייתה לנרמל את הנוכחות בתוך הסיטואציה המאוד מורכבת, המשפחתית והאינטימית של מייה והמשפחה שלה בזמן שהיא חזרה מהשבי, ופשוט שהיתי שם כל הזמן".
הוא מוסיף: "אני לא יודע לצלם וללכת. זה הופך להיות מאוד פרסונלי. אני בן אדם נקשר, מסתבר. אנחנו עוברים איזושהי חוויה משותפת, שזה, בסוף זה חרב פיפיות." קורן מדגיש כי הקשר הזה אינו חד-כיווני: "אני רוצה שיתאהבו בי קצת, אוקיי? זאת אומרת שיקבלו אותי ושאני אהפוך להיות חלק... זה לא פשוט בסיטואציה להפוך להיות חלק מהמשפחה בתוך שבוע."
כשמדובר במשפחתו שלו, קורן מדבר בחום על שלוש בנותיו: "בסוף, זה היצירה הכי טובה שלי בחיים." הוא מתאר את הקשר המיוחד ביניהן: "החברות היא ביניהן מדהימה והחברות של כולנו ביחד מדהימה." קורן מספר כי הבנות הן "החברות הכי טובות שלי באמת", ומתאר את הדייטים שלו איתן: "הדייטים היחידים שלי זה עם הבנות שלי שמתקשרות אליי בלילה ואומרות לי, תקשיב אתה עובד כמו משוגע. אנחנו עכשיו אוספות אותך, אנחנו הולכים לשבת, לאכול משהו."
למרות שקורן מגדיר את עצמו כאדם חילוני לחלוטין, הוא מדבר על כוחה של האמונה: "אין דבר חזק בעולם מאמונה. בסוף כשאתה מאמין במשהו, אתה מוכן לעבור דרך קירות בשבילו." עם זאת, הוא מביע ביקורת על הדת כמקור לקונפליקטים: "עובדתית, רוב המלחמות בעולם קרו בגלל דת. יותר אנשים מתו בגלל ענייני דת בהיסטוריה מאשר כל מחלה או כל מגפה שהייתה בהיסטוריה."
קורן מביע כאב עמוק כשהוא מדבר על נושא החטופים: "אסור לנו בשום אופן לנרמל, ולו ליום אחד אפילו לחשוב שאפשר לחזור לשגרה, כל עוד יש ישראלים שנחטפו עם פיג'מה מהמיטות שלהם, ונמצאים מתחת לאדמה בעזה. הדבר הזה צריך להדהד לכל ישראלי בראש וכל אחד מאיתנו כאזרח, צריך לחשוב מה הוא יכול לעשות בשביל לעזור."
כשנשאל על העתיד של ישראל, קורן משיב: "אני לא יודע איזה מדינה תהיה פה אם אנחנו לא נעשה כל מה שאנחנו יכולים בשביל להחזיר את החטופים הביתה. אני לא יודע איזה מדינה תהיה פה, על איזה ערכים אנחנו נגדל את הילדים."
למרות הקשיים, קורן נשאר אופטימי: "חייבים לשמור על אופטימיות. אין אופציה אחרת. כי הרבה אנשים מתייאשים. אבל איזה מסר זה מעביר לילדים שלנו אם אנחנו מתייאשים? מה, שנעזוב פה? שנקפל את המזוודות, נגיד אוקיי, החלום הציוני פשט את הרגל בוא ניקח את המזוודות וניסע למקום אחר?"
כשנשאל על האפשרות לשלום, קורן משיב בכנות: "אני חייב להאמין בשלום. אנחנו חייבים... יש עם מי לעשות שלום? אנחנו נמצא." הוא מוסיף: "אני חושב שבסוף, אם ימצאו המנהיגים, שיהיו מספיק אמיצים בשביל לעשות את זה, ולמצוא את הדרך לעשות את זה, לא תהיה ברירה אחרת. לא תהיה ברירה אחרת. אין אופציה אחרת."
קורן מדגיש את החשיבות של עבודתו: "אני חושב שברמת החשיבות של להשאיר פה מסמך היסטורי לדורות הבאים, חד משמעית זה הדבר הכי חשוב שעשיתי בקריירה שלי." הוא מביע תסכול מכך שחלק מהעולם עדיין לא מכיר או לא מאמין למה שקרה ב-7 באוקטובר, ורואה בעבודתו חלק חשוב מההסברה הישראלית.
קורן מסכם את השיחה בקריאה נרגשת לפעולה: "אנחנו מדינה עם האנשים הכי חכמים בעולם, צריכים לחשוב מה אפשר לעשות בשביל לסיים את הסאגה הבלתי נתפסת הזאת. זה לא, אי אפשר להמשיך ככה. אי אפשר. המדינה לא תשרוד."
דרך עדשת המצלמה שלו, קורן לא רק מתעד את ההיסטוריה, אלא גם מספר את הסיפור האנושי שמאחורי האירועים הדרמטיים. הוא מזכיר לנו שמאחורי כל תמונה יש אדם, סיפור, וחיים שלמים. ובתוך כל הכאב והקושי, הוא מוצא גם תקווה ואמונה בעתיד טוב יותר.