לאחר ששחזרו את הרגעים המצמררים והבלתי נתפסים ששמעתי בחיי, לפתע התנגנה מוסיקת טרנס עדינה וניצולי מסיבת הנובה החלו לרקוד, לבדם, כשהטראומות שגוללו אל מול המצלמה ממלאות את החדר הריק. בשניות אלה ממש לא הצלחתי לעצור את הדמעות אל מול ״עוד נחזור לרקוד״, סרט התעודה החדש שיצר המפיק והבמאי יריב מוזר (״בן-גוריון, אפילוג״, ״אייכמן: ההקלטות האבודות״), על טבח הדמים במסיבת הנובה שאירע בבוקר השבעה באוקטובר. מדובר בסרט שהוא למעשה צפיית חובה לכל בן אנוש באשר הוא, שמגולל באופן רגיש, חכם וקולנועי את רגעי האימה דרך נקודת מבטם של ניצולים שנכחו בפסטיבל הדמים.
ברגישות ועדינות הסרט מכניס אותנו ללב המסיבה, במלוא תפארתה, ומצליח למעשה לפרוץ את המסך ולהדביק גם אותנו, הצופות והצופים, ברגעי הקסם, השחרור והאהבה ששוררת בין המבלים בפסטיבל המפואר. באופן הזה, ״עוד נחזור לרקוד״ כמו מבקש לא להסתכל על הזוועה שהתרחשה מבחוץ – אלא כמו פותח בפנינו את הדלת להיכנס ולהרגיש את אותם רגעים קסומים שקדמו לשניות בהן הקרקע נשמטה מתחת לרגלי מדינה שלמה. מתוך העמדה הזו, הסרט מטפל באינטליגנטיות בטראומה שעודנה בעיצומה בצורה שלא מנסה ״לסחוט״ או ״להעצים״ את רגעי האימה, אלא כמו מאפשרת לה להיות, במלוא זוועתה וכיעורה.
המוסיקה המקורית שהלחין טל ירדני משתלבת באופן מדויק עם אסופה של שברי סאונד ריאליסטי שנלקחו מתוך המציאות, ושוזרים מעין מרחב שמאפשר להתמקד בתיאורים הקשים של השורדים ששחזרו את האירוע, כל אחד מנקודת מבטו. בזאת, אותה בחירה נמנעת בזהירות לא ״להעפיל״ על התיאורים הקשים – אלא מאפשרת להם פשוט להיות. באופן הזה היא מאפשרת לנו להתקרב לאותם השורדים, ולהרגיש שאנחנו יחד איתם – ולא מסתכלים עליהם רק ממרחק.
״אם הצבא לא מגיע, המשטרה לא מגיעה, במשך כל כך הרבה שעות - סימן שאין יותר צבא ואין יותר משטרה. המחשבה שהייתה לי בראש - שמדינת ישראל נכבשה״, במילים אלה תיארה ליאל (לאלי), צעירה רק בת 20, את תחושת ההפקרה, הבדידות וחוסר הוודאות שחשה ברגעים בהם היא מנסה להימלט מהמסיבה המדממת. לצד שחזור הרגעים הבלתי נקלטים של ליאל, נשמעה הקלטה של שיחת טלפון שניהלה עם נציג משטרה – שכל מה שנותר לו להגיד לה זה ״תשמרי על עצמך״. לאחר שהורה לה למצוא מחסה בקיבוץ בארי המדמם, הסרט מכניס אותנו לרגעי האימה בהם ליאל הסתגרה בשירותי הקיבוץ והייתה עדה לכל הזוועות שהתרחשו ממש מעבר לקיר שמפריד בינה לבין המחבלים. העדות של ליאל הביאה עמה את תחושת ההפקרה והבדידות שחוותה ברגעים אלה.
אותה תחושה שמלווה וממשיכה עד עכשיו שמתעצמת ברגע בו פניו של הצעיר הירש גולדברג-פולין מופיעות על גבי המסך ולצדו הכיתוב שהצליח לשרוד בשבי החמאס מעל ל-300 ימים. מאות ימים בהם חיכה שיצילו אותו, ולאחר מכן נורה על ידי מחבלים. הסרט מציב בפנינו את תחושת ההפקרה שהייתה ועודנה כשהחטופים והחטופות נמצאים ונמצאות עדיין אי שם בידיהם של מרצחים, וכשדעת הקהל מוסחת לאירועים שמתרחשים בכל רגע במדינה זו, חייהם נגזלים.
״הם אמרו לנו להוריד את הראש, אבל לא יכולתי להסיט את המבט״, באופן הזה סיכם צעיר בן 28 שחולץ אחרי שעות ממיגונית הדמים מתוכה נחטף גולדברג-פולין, ולמעשה עימת אותנו, כמו גם הסרט עצמו, עם המציאות המרה שעדיין מתרחשת.