פחות מיממה לפני החיסול ששינה את פני המזרח התיכון, בתזמון מופלא שאלוהי הטלוויזיה זימן, שידרה קשת 12 את תוכנית "עובדה" שהציגה את סרטו של בן שני, שמבוסס על מצלמות האבטחה של קיבוץ בארי ביום הטבח ב־7 באוקטובר.
חוזר שנית: כמה שעות אחרי שהסרט "בארי" החריד כל צופה ישראלי שעיניו בראשו, חגו מטוסי חיל האוויר מעל ביירות, אורבים להזדמנות שהגיעה לבסוף להוריד על ראשו של חסן נסראללה 83 טונות פצצות. כששוגר נסראללה אל הבתולות המובטחות, עלו חיוכים רבים על פנים מתוחות בכל מיני בורות בצה"ל, בשעה שבעצם לא נסראללה ולא עוד מאה כמותו אמורים היו למחות את הבושה הגדולה.
"מגלופוליס" - חזון מסורבל: החדש של קופולה מאתגר את גבולות הסבלנות
הזאבים של הוליווד חוזרים: האם קלוני ופיט איבדו את הניצוץ? | אפל TV פלוס
הכירו את רחלי בנאקוט: ראש הצח"י (לך תדע מה זה צח"י) בקיבוץ בארי בזמן ההתקפה החמאסית. אריק (קראוניק), אחיה, היה הרבש"ץ של הקיבוץ - היה, עד שנרצח בידי חמאס (רחלי גם איבדה בטבח את אחותה, זהבה הקר ז"ל). לא אהבתי את רחלי בתחילת הסרט. חשבתי שאינה מצליחה לתפוס את חומרת המצב, שמנדנדת לאריק בשאלות חוזרות ונשנות כשנדרשת פעולה מהירה - נודניקית, ככה חשבתי.
בשלב מאוחר יותר בסרט, כשהשעות בקיבוץ בארי חלפו, הגיעה שעת צהריים, וגם הצהריים חלפו, עוד שעות עברו, ותגבורת לא הגיעה, הבנתי את עוצמתה של רחלי בנאקוט: אחיה נרצח, היא יודעת זאת, והיא ממשיכה לנווט את הכוחות הדלים בקיבוץ בין הפינות הנצורות שבהן מתרחש הטבח. היא, לא פחות, הרמטכ"לית של ישראל. רמטכ"ל הצבא הפקיר אותה, מדינת ישראל הפקירה אותה, ואישה אחת, אחות שכולה, ראש הצח"י, נותרה להגן על קיבוץ בארי ומדינת ישראל.
איזו בושה למדינה. איזו בושה לצבא. כל התוכניות, אם היו כאלו בכלל, קורסות. למי אכפת כל הנסראללה והביפרים שלו ומכשירי הקשר אם עשר שעות מופקר קיבוץ בארי עד שמגיעה תגבורת צבאית משמעותית ומתחילה להציל את מי ששרד את השואה שם. אם אני הרצי הלוי או בנימין נתניהו, אני מתייצב בנאום מול כל האומה ומודיע, כן, נסראללה הלך, אבל את שיכרון החושים וחגיגות הניצחון תשמרו לפעם אחרת.
המחיר ששילמנו לא שווה את ההישג. שיחיה נסראללה עד 120 וימות בשיבה טובה במיטתו, ורק תחזירו לנו את הנרצחים והחטופים. וידברו ה"ה בלי לטפוח לעצמם על השכם ובלי לחייך - את הזכות לכל אלה הם איבדו, כששלחו את רחלי בנאקוט ואת אחיה ז"ל למלא את מקומם.
מי שראוי כאן לצל"ש הוא צוות "עובדה" בראשות אילנה דיין. פעם נוספת מראים אנשי התוכנית את יכולתם היצירתית המרשימה, וכיצד, עדיין, אחרי כל השנים, הם אנשי הדוקו המיומנים ביותר בישראל. ב"בארי" הם עשו את מה שלא מעט אנשי דוקו אחרים נוטים להחמיץ - הם חיפשו את החדש, את העומק הנדרש בעבודה עיתונאית יוצאת דופן, ובהברקה אחת גדולה מצאו אותו במצלמות האבטחה של הקיבוץ.
מרגע שהשיגו את החומר המצולם במצלמות האבטחה, תפרו אותו פיסה לפיסה, על פי לוח הזמנים באותו יום, ויצא להם מסמך עיתונאי שהוא לא פחות מהיסטורי.
באחד מרגעי הזוועה של הסרט, במצלמה הממוקמת מעל שער הכניסה לקיבוץ, נראית מכונית ישראלית כחולה נכנסת אל הקיבוץ. במכונית שלושה: בניהו ביטון, מאור גרציאני ויונתן סמרנו, שנמלטו ממסיבת "נובה" וחיפשו מקלט בבארי. המצלמה קולטת איך המחבלים מגיחים מהשיחים שמחוץ לקיבוץ, מתקרבים למכונית, ורוצחים בדם קר את שלושת יושבי הרכב. אחר כך גם תתעד המצלמה איך אנשי אונר"א חוטפים את גופתו של יונתן לעזה.
את סמרנו ז"ל אני זוכר מגן הילדים של בני ומלכתחילה שמו לא היה זר לי. אולי בשל כך, ואולי בשל שוויון הנפש שבו רוצחים אותו המחבלים וחוטפים אותו מחבלים אחרים, מצטייר בזיכרוני הרגע הזה כמחריד ביותר בסרט. אם הנכם מבקשים להכיר היטב את האויב שמעבר לגדר - ואילו שדים מתועבים מתפרצים מתוכו מרגע שהוא מוצא פרצה בגדר - צפו ברגעים האלה טוב־טוב.