שוחחתי עם עיתונאי חדשות 13 רועי ינובסקי כשהוא בדרכו חזרה מצפון השומרון, חוזר מהמוצב שממוקם ליד ג׳נין. מדובר בסבב המילואים השלישי שלו. ״כשנסיים את הקו הזה נסמן 180 ימי מילואים״, ציין. בשמונה באוקטובר ייצא סרטו ״100 ימים באוקטובר״, מדובר במעין ״יומן מלחמה״ בו הוא ולוחמי סיירת גבעתי במילואים בצוות בו הוא מפקד תיעדו את סבב הלחימה הראשון שלהם בעזה. הסרט מבוסס על חלקים מתוך עשרות שעות של תיעוד ממהלך הלחימה שלכדו רגעי פעילות מבצעית, שיחות עם הלוחמים, הדילמות והרגעים שבין הקרבות. בראיון ל״מעריב״ מספר ינובסקי על האופן בו המצלמה הפכה להיות כמו חלק מהגוף שלו, הדיסוננס המוחלט בין שדה הקרב למציאות בחוץ, התחושה להתנתק מהמשפחה כשבבית מחכה זוגתו ושני ילדיהם הקטנים והאופן בו הצפייה בחומרים אימתה אותו עם מה שעבר.
״המעבר מטורף לגמרי. הסבב הראשון היה מהשבעה באוקטובר ועד ינואר. לאחר מכן היו לי שלושה חודשים בבית ואז עוד הקפצה, חודשיים בבית וסבב שלישי נוסף. זה כמו לחיות סוג של חיים כפולים. מצד אחד אני מפקד של צוות מילואים בפעילות בעצימות מאוד גבוהה, ואז פתאום אני חוזר הביתה לשני הילדים הקטנים שלי, תינוק בן השנה וחצי וילדה בת חמש״.
למעשה, אתה עזבת למילואים חצי שנה לאחר שהבן שלך נולד?
״הילדים שלי מופיעים בסרט. אני רואה אותם עכשיו וחושב לעצמי ׳ואו איזה קטנים הם׳ זו חוויה ממש מטורפת. אתה חי במילואים אבל הציוד הצבאי גם מחכה בבית. המעבר מטורף. גם לצד זה אני עיתונאי שמחויב לדרישות, דד ליינים וכמובן שמירה על קשר עם מקורות. ואז פתאום מקפיצים אותך לג׳בליה, וצריך לשאת בכל ההשלכות האלה. קשה למצוא את האיזון מול הבית ואישתי, לבין העבודה ופתאום שדה הקרב״.
ובתוך כל זה, יש רגע לעבד מבחינה רגשית? להישבר?
״הכל בא ביחד והסרט הוא בעיקר על זה. השאלות על ההיבט הרגשי באות לידי ביטוי בסרט, הוא מתייחס בעיקר על הצד המנטאלי שצריך להילקח בחשבון. לא רציתי לעשות סרט רק על לחימה. כמובן שיש אקשן ויריות, אבל רוב הסרט מתייחס בדיוק למצב הרגשי של הלוחמים ולהזייה הזאת לשלוף בן אדם מהתא המשפחתי שלו. וכשהתחלתי לתעד – לא חשבתי בכלל שאהפוך מזה סרט. לכל הצוות הייתה מצלמת ׳גו פרו׳ ותיעדנו את הרגעים בין היריות. אתה בבוקר יוצא לסריקות ובין לבין יש שיחות על המלחמה, מחבלים אמצעי לחימה ופתאום עוברים לשיחות על המשפחה, ילדים והשאלה איך חוזרים לחיים? בכל זאת, אנחנו חבר׳ה יחסית מבוגרים – רובנו בגילאי 37 לכולם יש קריירה. לאחד הלוחמים יש משרד של רואי חשבון והוא צריך לתפעל את העסק תוך כדי שהוא בעזה. אני חושב שאחת החוויות הכי משמעותיות שלי במילואים זה הניתוק. היינו הרבה מאוד זמן במקומות בלי טלפונים ובלי קליטה. אתה לא יודע מה קורה בחוץ, אתה לא מדבר עם הבית ואין לך מושג. היינו מקיימים טקס של האזנה לרדיו ולהבין את מה שקורה בחוץ וזה היה חלק מההתמודדות שלנו עם מה שקורה בחוץ״.
יש משהו בלתעד – שהוא כמו לקחת שליטה על הסיטואציה. לתפוס ממנה מרחק – איך זה פוגש אותך בהיבט של תיעוד ולחימה?
״אני חושב שאצלי זה היה בדיוק ההפך. ביום הראשון התעסקתי מעט במצלמה, אבל ככל שהזמן עבר שכחנו בכלל שיש לנו מצלמות. זה היה חלק מהציוד לחימה שלנו. אבל מה שקרה, זה כשצפיתי בחומרים - פתאום התחלתי לתפוס מה באמת עשינו שם ובאיזו סכנת חיים היינו. כמה היינו באירוע היסטורי ובלב הלחימה. כי כשאתה לוחם אתה מתעסק רק בזה, המצלמה הייתה חלק מהגוף שלנו. ופתאום שצפיתי בזה בעצם התעמתתי עם מה שחוויתי. העורך ואנשים נוספים שצפו בזה התחילו לראות איך נראית מלחמה מעיניים של מפקד צוות״.
מה הרגע שאתה הכי זוכר מכל התהליך הזה?
״אני יכול להגיד לך שבמהלך העבודה על הסרט בכיתי המון - ואני לא בן אדם שבוכה. היו שני לוחמים יקרים בשם אדם ביסמוט וברק בן בליד, לוחמים שאני מכיר 15 שנה עוד מהשירות הסדיר והם נהרגו. התיעודים שלי הם בין הרגעים האחרונים שלהם בחיים. זה גרם לי לבכות לא מעט פעמים. ויש קטע בסרט שבו אנחנו שומעים ברדיו על לוחם פלסר שנהרג גם בדרום הרצועה. אלה רגעים מאוד קשים. יש קטעים בהם אנחנו חוזרים הביתה לילדים ושם פשוט מכה בי סערת הרגשות. אתמול נתתי לאשתי לצפות בסרט – והיא לא הפסיקה לבכות. בגלל שהיא נחשפה למה שאנחנו באמת עברנו – הסרט הזה באיזשהו מקום קצת מגשר על הפער הענק הזה בין מי שהיה בפנים לבין מי שהיה בחוץ״.
מה אתה חושב על האופן בו סיקרו את המלחמה?
״אני זוכר שכשהגעתי לאולפן אחרי הסבב הראשון – הייתי בשוק טוטאלי. כי היו המון דברים חדשים שלא הכרתי. לא הייתי עד לרגע בו שחררו את החטופים, לא ידעתי עד כמה אנשים בתוך החדשות כל יום. פשוט לא היינו מודעים למה שקורה בחוץ. בהתחלה היה לי מאוד קשה – כי חיינו חיים מאוד אחרים. קשה מאוד לתקשורת להבין את החוויה של הלוחם בשטח – לא בגלל שאנשים לא עושים את העבודה שלהם, אלא בגלל שהפער הוא ענק. החוויה שונה לחלוטין. בחוץ יש שיח שהוא יותר מפלג – הרבה מתייחס לדיבורים ופחות למעשים. השיח בחוץ מאוד מכוער – ובמילואים יש שיח מאוד אנושי ומחבר״.
״אני חושב שיש לי הרבה ביקורת על ניהול הלחימה ואני מביע אותה. אבל לצד זה, אני אומר שבעצם מה שמדהים שאתה עולה על מדים אתה מפסיק לתת לשאלות האלה להפריע על זה. ואתה מרגיש טוב שאתה חלק מהפתרון ולא מהאנשים שמציעים אותו מהצד. שוב, יש ביקורת עניינית והכל בסדר אבל אני ראיי לא מזמן שאיזה עיתונאי חרדי שמקדם השתמטות כתב על אנשי ביטחון שהם תבוסתניים, אז אתה קורא שיח כזה המוח והלב שלך מתפוצץ. אני בעד שיח פורה, ביקורת ואני עיתונאי בסוף – אני חי את זה. אבל כשיש שיח לא מכבד אז הלב מתפוצץ״.
מה אתה חושב על עניין המינוי של המנכ"לית? הייתה חלק מהמאבק?
״אני חלק מהעובדים שתמכו במאבק, זה יצא בדיוק בתקופה שהייתי בין הסבבים – הייתי חלק מהמאבק ללא ספק. ואני חושב שבשורה התחתונה זה הסתיים בכך שגם להנהלת רשת וגם לוועד נפל האסימון שמנהל חדשות צריך להיות עיתונאי שבא מהעולם הזה ומקדם עיתונות חופשית. בסופו של דבר רשת הבינו שהארגון ירוויח מהמאבק הזה. הייתי אגב הרבה בסוף אתה גם מילואימניק גם אזרח והכל מתערבב״.